"מה את שותקת?" שאלתי אותה במבט ספק תוהה, ספק מעוצבן. היא לא
ענתה. ביום שלמחרת היא סיפרה לי סיפור, סיפור על ילדה קטנה בת
ארבע שצחקה, ועכשיו כבר לא, לא כי היא לא רוצה, חלילה, אלא כי
היא לא נושמת, וכשלא נושמים, כך היא הסבירה לי, לא צוחקים. ואז
גם אני שתקתי, וכששאלו אותי מה הסיבה לא עניתי.
ביום שלמחרת סיפרתי, ועוד חמישה אנשים שתקו. עד כמה שזה לא
יאמן, הם משכו איתם עוד ועוד אנשים, טסו לחו"ל, וגם שם שתקו,
כך השתיקה עברה בעולם. וכבר שנה עברה מאז יום מותה, ואנשים
עדיין שותקים.
כל יום נודע עליה למישהו אחר שמעביר את השתיקה למישהו אחר.
שנתיים לאחר מותה, והשתיקה ממשיכה לעבור, כמו מחלה מדבקת.
הסיפור על אותה ילדה כבר צובר גרסאות, אבל עדיין שותקים
בשבילה.
שהרי גם היא היתה שותקת בשביל...
אם היתה נושמת.