התעוררתי בצהריים לקול יחסי המין הסוערים של השכנים שלי
מלמעלה. כשהדפיקות בתקרה הפכו לבלתי נסבלות, גררתי את עצמי
למקלחת, התלבשתי ויצאתי החוצה. ניו יורק היא עיר יפיפיה באביב
- ברודווי היה מפוצץ בעוברים ושבים. הנה איש בחליפה, מדבר לתוך
הפלאפון שלו, הנה זוג נשוי מוביל עגלת ילדים, הנה אסיאני צעיר
סוחב שלוש שקיות... לא ממש הסתכלתי על אף אחד מהם, אני אוהב את
ניו יורק רק בגלל הסנאים.
בפינת 96 וברדווי נכנסתי לרכבת התחתית, המון אדם מציף אותה
בגלים רעשניים. כשיצאתי ממנה הרגשתי חדש, וגם מין ציפיה שכזו -
הייתי קרוב לסנטראל פארק, מעוז הסנאים.
הסנאי שלי תמיד פגש אותי באותו מקום - עץ קטן שניצב בין האגם
של סנטראל פארק ושיפ'ס מדו, כר דשא ענק שמותאם היטב לפיקניקים.
הוא ישב לו על הענף וכירסם איזה בלוט כשהגעתי, וקפץ למטה בשמחה
כששרקתי לו.
"הקדמת" הוא אמר.
"לא יכלתי לישון, השכנים שלי שוב מזדיינים" אמרתי והוא הנהן
בהבנה, עיניו בורקות.
יש דברים שרק מי שעובד במשמרת לילה בניו יורק זוכה לראות,
סנאים מדברים זה כנראה אחד מהם.
הכרתי את הסנאי שלי כשרק מצאתי את העבודה הזו, לסחוב מזוודות
ולנקות שולחנות משש בערב עד שלוש או ארבע לפנות בוקר, כל יום
במלון ביקון. אני לא יודע אם הסנאי שלי מיוחד או שאני מוזר; אף
פעם לא שאלתי אותו והוא אף פעם לא נידב מידע.
חוץ מזה, הוא עזר לי המון אחרי הבלגן שהיה לי עם ג'ינה.

מי זו ג'ינה, אתם שואלים.

ג'ינה הייתה מתנדבת בקיבוץ בו גדלתי בארץ, ואני אהבתי אותה מאז
שפגשתי אותה, כשאני בן חמש עשרה והיא קצת מעל שבע עשרה.
כשהורים שלי החליטו לעבור לעיר, הייתי בא לבקר אותה בקיבוץ,
והיינו כותבים סיפורים ביחד. היינו חברים טובים - טוב, לא
המובן הזה של המילה, אבל תמיד הסתדרנו טוב ביחד.
וכשאני הייתי בן שמונה עשרה וקצת, לפני הצבא, אמא שלה נפטרה
והיא חזרה לניו יורק. אחרי הצבא החלטתי שאני הולך לחפש אותה -
לפחות כי לא היה לי הרבה מה לחפש בארץ, חוץ משני הורים מזדקנים
ואחות שגרה בצפון.

הגעתי, שכרתי דירה, מצאתי עבודה, וחיפשתי את ג'ינה - והסתבר לי
שהיא מאוהבת בחבר הברוקר שלה (כבר כמעט שנה הם ביחד) מעל הראש,
אבל "טוב לראות אותך דני," ו"אתה מתכנן להישאר בניו יורק?"
וכמובן שנשארתי.
בגלל הסנאי.

"אתה שוב שוקע ברחמים העצמיים שלך" הוא אומר ומזעיף פנים
לעברי. ואני מחייך, וצוחק, ושואל אותו מה הייתי עושה בלעדיו.
אני תמיד מביא לו בוטנים, או גרעינים, והוא תמיד אומר שככה זה,
אני והוא פשוט מאכילים אחד את השני.
אז אני שואל אותכם, מה כבר יכלתי לעשות?
הייתי בא לבקר את ג'ינה מדי פעם, בדירה היפה שלהם בשדרה
החמישית, שלה ושל הברוקר ההוא, אפילו אחרי שהם נפרדו והוא עבר
לגור בבוסטון, והיא נשארה שם לבד והייתה קצת בדיכאון אבל אני
איתה, והיא מתגברת על זה לאט לאט ובתקווה תקלוט שאני מחכה לה
שתפתח את העיניים. הסנאי שלי חזר לעץ שלו ואני הלכתי לעבוד,
אבל בעשר בערב הבוס שלי רצה לדבר על הקיצוצים שהמלון עובר,
ותוך עשר דקות לי לא הייתה עבודה.
הסתובבתי קצת ברחובות ואז נמאס לי והלכתי לבקר את ג'ינה.
ואתם יודעים, איכשהו לא התפלאתי כשהסתכלתי דרך החלון וראיתי
אותה יושבת על המיטה, לבושה בחזיה ותחתונים ומאכילה את הסנאי
שלי אגוזי פקאן.
ואחרי שרצחתי אותו, ואיימתי עליה, ואנסתי אותה וברחתי - הרגשתי
הרבה יותר טוב, עד שבאו השוטרים והמשפט, לצערי הרב, היה מהיר
מאד.
ניו יורק בדיוק חנכה את מכשיר ההוצאה-להורג-באמצעות-רעל החדש
שלה, למרבה הצער עלי, וכשהזריקה התחילה להשפיעה והעולם נהיה
טיפה מטושטש, ראיתי אותה יושבת שם, בתא השקוף של הצופים, ולידה
סנאי  שנראה דומה לשלי אבל לא בדיוק - והבנתי שלמרות הכל כנראה
הסנאי שלי היה רגיל, ורק אני הייתי מיוחד -

תמיד הייתי אומר שאני אוהב את ניו יורק רק בגלל הסנאים, ובמבט
לאחור אני כנראה לא כל כך אוהב אותה, אחרי הכל.