היינו ישובים אל מול שולחן ערוך, אמי חגגה את יום הולדתה, אז
הגל נבחר כמועד נוח בכדי לנצלו כאמתלה להרגיש שהידיים עוד
מצליחות לאחוז. היה זה תורה של אמי להיאחז בנו. יין נמזג
בהידור מגוחך לכוסות הזכוכית הדקות, בזיגוג מופתי השקנו כוס
לכוס, באחיזת עיניים מושלמת כמעט.
תסגרי את הספר הזה, אפילו עכשיו? היא סנטה בי. אני מיד קוראת
לך, הפעם לא לעצמי. צא מהסכימות שהיטבת להגדיר, את הורסת
לעצמך.
כל השירים של יונתן דברו על קו הרכס העמום, ועל שאיפות. חשבתי
שיהיה מתאים יותר לקרוא לילד בשמו וזה המועד, והתחלתי לקרוא
משירו "כמו שוודי אלן". המלצא שאל אפשר? וסגר את הספר. אולי
היה זה רמז מכונן שהיה עליי לנצור. כסילה, פתחתי שוב. מעבירה
אצבע גרומה מעל לפתיליית הנר. הדף נמלא בכתמי טביעות אצבעות,
כסממן לשבילים שחרצו רגליי עד לרגע זה. הייתי יחפה.
כך היה כתוב:
"למה שתתאמץ לנחש מה יהיה באחרית
הימים ואי אתה יודע איך תגיע עד
ערב ואם תעמוד לך זכותו של איוב
והיכולת לכאוב, לברך אלוהים ולמות
ובעטוף אותך חשיכה, לשוב להיות ילד
כפר סקרן ומפוחד..."
אמי החניקה דמעות בגרונה, שתיקה רמה אחזה מסביב לשולחן. רק
המלצר המאובזר בישבן שרוט נשמע מזמר. אבי אמר דבר מה על סגירת
חשבונות במועדים לא להם, ואמי החרישה עוד. דברתי על הצד המלא
של הכוס, בקשתי הלהפסיק עם המנטרה המגוחכת של הבסדר שיהיה,
ולהכיל את המעט שנותר בכוס הסדוקה הזו, כי את החריצים רק אנחנו
חורצים. אל תהיו אוויליים, והקשיבו בין השורות. התחלתי דומעת
לבלי הירף, ואחי בעט בי תחת לשולחן.
אף אחד לא הבין. אבי אמר שאולי הייתי צריכה להפנות לעצמי את
אותן השאלות, והוסיף שעליי להתבייש. התביישתי. לרגע נמלך אחד
היינו כמשפחת השכול, אלא שכולם היו ישובים ורק הוואקום הזה
הדהד בינינו. היין המשיך להימזג ובשר נחתך כאילו החשבונות
נסגרים דרך השיניים הטוחנות. המקטורן של אבי נראה צחור מתמיד,
ואני לא הפסקתי לשרוט בברכיי.
הייתי מגדירה את זה כפחד, כתוכחה. כמו אוגר בשנסגר בכלוב צחיח,
התחרטתי, תפסתי את אמי בצווארה ושאלתי אם הבינה, אם הבינה, אם
- זה אבא, היא אמרה. למה כאן, גם לי מגיע.
כשהורדתי את סבתי בחצר המשק, היא אחזה בידי. סבתא שלי קפדנית,
אחי חייך לעבר המלצר, שעה קלה קודם לכן, משזו החלה שמנגנון
הרגיל לשאול מאין הגיע בארץ, האם גדל במעברה, ומה הוא לומד
ומדוע. הפעם הזניחה את הנוסח שכלל במה עסקו הוריו. תהיי פחות
פסימית, היא אמרה. ואני חייכתי, וצחקתי בגרון ניחר ועמוק. אני
חסידת הבחירה של ידידי הרע במיעוטו.
עוד מוקדם מדיי, ילדה. עוד
מוקדם מדיי. היא הוסיפה.
במעלה המדרגות צעקה, כמו הייתה חייבת -
"וזה את בחרת, זו רק את".
לפני שעצמה את עיניה, לעבר שנה נוספת של התפשרות, נטולת מגע
ועונג, אמי קראה לעברי. "זה לא הוא, ולא התפקיד. אלו החיים
שלך". אילולא את הייתי פחות פתטית, נוטלת אחריות. הגזע היה
נראה כרות ולא מדמם, את יודעת. "היית בוחרת לכרות אצבעות גם
אז", אמי אמרה.
בלילה נדדו מעל ראשי עורבים, ולא הפסקתי להגות שלכת.
לאמי, ליום הולדתה.
כשאת יושבת על ספסל העץ, מביטה לעבר הדקלים וגבך למטבח
(הוא חיות, הוא תבלינים, הוא מקור קבלת ההחלטות)
שרירי דופן פנייך קמוצים. ברגעים הללו, שאוושת
הרוח סומרת כאין וכאפס ביחס לגלי הקול שדוחקים בגבך,
כמו עשרות כפות ידיים קטנות הלוחצות, מבקשות להישען -
הוא אז, אמא, אני יודעת.
אני יודעת שמשהו בקיר החרסינה הדקיק הזה, תחת
לנמשים ולכתפיים האיתנות לכאורה, לנקודה השחורה בגב שלך
ולעור המתקלף תלאות יומיום סביב הציפורניים שלך
משהו נרעד נרעד. מתפקע כשם שתנודת
יבשות יוצרת הרים, כשם שמשק כנפי פרפר מגולל סופה.
הניקוטין משמש כשם שמשמש הקפה בבקרים הללו שאת
מעבירה כדי לצאת את כתלי הבית הזה שאת מרגישה הרת
אסון לגורלו ולהווה שנוצר במרקמים שתחת המרצפות -
אמתלה. את לא אוהבת קפה, אמרת לי היום, כשניסיתי
לעצור את עשרות כפות הידיים הלחות שכמעט ודחקו בגבך
שוב, משוכנעת שאצליח להיות אמתלה בעצמי, אך ברגעים
הללו, כשהרמוניה סביבך הופכת לכאוס של משפחה, של רגליים
נשברות של כסא בן 20, של ספה שכלב נושך בריפוד שנקנה
לאחר חשיבה מאומצת, של טבעת זהב שנסדקה, את
לבד. לא תתני לאף אחד לחדור את הילת הכנפיים שגדלת מאחורי גבך
מבלי שאף אחד מאתנו ישים לב, או ישאל. כך היה לך נוח, או שלא.
אני כאן, אמא, רוצה להיות לך לשליש, כמו בריתמיקה של הגן
אותו שליש שסימן ש"הנה, נגמר, נפתח דף חדש".
עשרות דפים חדשים נפתחו יומיום בגן של זהבה, ובגן שלנו,
זה של החיים, הנשימות שלך יהיו עמוקות
יותר, אני מבטיחה. רק אם תסכימי להקשיב. אני כאן
19/5/06 |
