יאוש, כל כך הרבה יאוש.
שנוזל כמו שעווה חמה בין האצבעות ונדבק לכל חתיכת עור חשופה.
ואפילו שהסוף כבר באופק והוא קרוב מתמיד, ואפילו שהתקופה
שכביכול היתה קשה חלפה לה, הימים רק מתארכים והדקות לא נגמרות,
והיאוש מתגבר ומחלחל ומתמוסס.
והוא מכלה את נפשי, וכל רצון שעוד יש לי מתפוגג לו לאיטו.
יאוש, כל כך הרבה יאוש.
מנסה לא לקרוס תחתיו אבל כתפיי לא איתנות עוד.
אין בהן את הכוח להחזיק.
אין בי את הכוח להאחז.
ואני נושרת כמו עלה, וגורלי, קרוב לוודאי, גם הוא יהיה זהה לזה
של העלה.
הגעה לרצפה ממנה אין כל דרך לשוב מעלה, לצמרת.
יאוש, כל כך הרבה יאוש.
ועל מה? על דבר כה פעוט שכרגע הוא מרכז עולמי.
דבר כל כך חסר חשיבות שכרגע ממלא אותי ברחמים עצמיים.
רחמים שאני שונאת!
יאוש, כל כך הרבה יאוש.
הרצון להילחם בו כבר עולה בלהבות.
הרצון לשקוע בו ופשוט לבכות לכרית מתחזק מרגע לרגע.
מה כבר אפשר לעשות?
אני יכולה לעצור ולהחליט לשנות.
אבל בתוכי אני כבר יודעת שאין תקווה.
תקראו לזה תבוסתנות.
אני קוראת לזה מציאותיות.