[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חיים ישראלי
/
מלכה יפואית

1

רובי לא יוצאת לי מהראש. לפני כשבוע נפגשנו לראשונה בתערוכה של
אירמי בירושלים. ראיתי אותה בוחנת ציור מקרוב ואפילו נוגעת בו.
דבר שרק ציירים עושים. ניגשתי אליה ושאלתי אותה:
"את ציירת?"
"לא, בכלל לא", היא עונה לי.
"את קצרת ראייה אם כך, לא?"
"גם זה לא. מצטערת. אני פשוט מאוד אוהבת את העבודות של
אירמי."
"כן, הוא נהדר", אמרתי לה, אך לא ידעתי איך להמשיך בשיחה למרות
שמאוד רציתי.
אירמי ניגש אלינו ושאל:
"מה, אתם מכירים?"
רובי נפנתה אליו והעניקה לו חיבוק גדול ונשיקה.
"איזה יופי של תערוכה, נהדרת... מי העמיד לך את העבודות?"
שאלה.
"הצייר הכי טוב בארץ - חמי. את מכירה אותו?"
"לא. לא שמעתי, מי זה?"
"לא שמעת על חמי? מי לא שמע על חמי?" הוא כמעט צועק.
"אני כבר הרבה זמן לא בעניינים, כפי שאתה יודע", היא אומרת לו.
ופונה גם אליי.
אירמי שם יד על כתפי ואמר: "יש לי הכבוד להציג לך אותו - הצייר
הכי טוב בארץ."
המשכתי בהצגה, לחצנו ידיים. אך השיחה לא נמשכה; אדם נוסף
הצטרף, רובי עם נורה נפנו אליו, ואני פניתי לעבר הבר.

לפני שעזבתי את ירושלים ביקשתי מאירמי את הטלפון שלה. הוא היה
גם זה שנידב לי את האינפורמציה הראשונית:
"אישה די משונה, רובי. אלמנתו של אלטמן, מוזיקאית מאוד מיוחדת
ומאמצת ילדים כרונית. לצייר אותה זה תענוג אמיתי."
"ציירת אותה?"
"לא. אבל אני חולם על זה."
"רק לצייר אותה?"
"אני לא מעז לחלום על יותר."
"מניוק אמיתי אתה", אני אומר לו בחיוך.
"היא אכן מדהימה. יש לך את הטלפון שלה?"
"כן, הנה, זה בנייד שלי." העתקתי אותו לשלי, וחשבתי לעצמי:
"נראה אם יהיה לי האומץ לצלצל."
היה לי האומץ. היא זכרה אותי מהתערוכה של אירמי. שאלה אותי אם
אני צייר ולאחר מכן מה אני מצייר ולאחר מכן למה אני מצלצל
אליה. אמרתי לה בפשטות: "אני לא איש של משחקים. ואני לא מתכוון
לפלרטט." החלטתי להיות עימה אמיתי עד הסוף. "אני רוצה להכיר
אותך. אני חושב שנוכל לאהוב."
"למה אתה מתכוון בלאהוב?" שאלה בצחוק קל.
"לאהוב פשוטו כמשמעו. זה חסר לי, אני זקוק לאהבה."
היא לא צחקה לדבריי אלו. ואני גיליתי את הפרט החשוב הזה - שהיא
אדם של אמת ולא של זיופים. דבר שאפשר היה לראות מבלי לדבר עימה
מילה.
קבענו להיפגש למחרת בערב בנמל ת"א.


הגעתי לנמל כרבע שעה לפני המועד. בריזה נעימה נשבה מן הים, ריח
הים התערב עם ריחות של בשר צלוי מן המסעדות הרבות באיזור.
למרות שציפיתי לפגישה בכיליון עיניים לא הייתי מתוח כלל;
טיילתי באזור הנמל במידה לא מבוטלת של ביטחון.
כעשר דקות לאחר מועד הפגישה, כשייאוש קטן מתחיל כבר להתפתח
אצלי, לפתע אני רואה אותה, מתקרבת אליי. מחייכת חיוך ענק, אישה
גדולה ומלאה. בחיבוק הרגשתי את שדיה הגדולים נלחצים אליי בחום.
הייתה נרגשת ושמחה.
"מצטערת על האיחור, חמי." לא יודע למה. גל של חום הציף אותי.
"בואי נעשה סיבוב על שובר הגלים, אני ממש בוער."
"בסדר. אפשר ללכת שם עם עקבים?"
"בואי ונראה", אני אומר לה. אחזתי בידה וזה הרגיע אותי וגם
אותה. לאחר שתיקה קצרה היא אומרת:
"אני מקווה שלא חיכית לי הרבה. לא חישבתי נכון את זמן הנסיעה."
קולה השתנה במקצת, היא אמרה זאת בנימה של ילדה. יכולת להרגיש
שזו הילדה שבה מדברת עכשיו, היא נתנה לזה לצאת החוצה בטבעיות,
מין כשרון כזה של אנשי במה.
"לא נורא, העיקר שבאת", אני אומר. וכמעט מרגיש עילג.

עמדנו מספר דקות על שובר הגלים, מתבוננים בים. הפניתי אליה את
מבטי לראות את פניה; היא לא החזירה לי מבט. היא הייתה לבושה
בשמלה ארוכה מבד הודי. רוח הים ליטפה את גופה ויצרה קפלים
ציוריים בבד, קפלים שהסבירו את מבנה גופה בשפה הפלסטית של פסלי
השיש היוונים. שער ראשה הכבד התפצל לקבוצות עבות של חבלים,
מגיבים לרוח בפראות. הרוח גילתה לי אוזניים קטנות כשל ילדה.
היה לה אף ארוך, ישר ועז. שתקנו. עדיין אחזנו ידיים. מבלי
שליטה ידי לחצה ושחררה את ידה בקצב לא קצב. היה כל כך נפלא סתם
להיות איתה, עם הרוח ועם הים. היא המשיכה לא להביט בי, הביטה
בים ונענעה קלות את ראשה לנשום את הבריזה טוב יותר. ודאי
שהרגישה שאני מביט בה.
היה בזה מן המעמד של צייר ודוגמנית. דמותה נחרטה בי על כל
פרטיה וכנראה שלעולם לא אשכח רגע זה על שובר הגלים בנמל תל
אביב.
"בוא נשב באיזה מקום ותספר לי מי אתה באמת", היא אומרת לי. אני
מוקסם מיופייה.
ישבנו זה מול זו באחד מבתי הקפה הפזורים בנמל.
"את רוצה לאכול?" שאלתי.
"לא, אני רוצה משהו חריף."
הזמינה מרגריטה, ואני וודקה תפוזים. עד שהמלצרית חזרה עם
המשקאות הספיקה לשאול אותי אם אני נשוי.
הרכנתי מעט את ראשי, ועוד לפני שהספקתי לענות, היא אומרת לי:
"אני רואה שאינך יודע לשקר, וזה הכי חשוב בשבילי." מין שחרור
קטן התפרץ לו בחזי. רציתי לתפוס את ידה. היא כאילו הרגישה בזאת
ומשכה את ידה לאחור. שפת הגוף שלה אמרה את זה כל כך ברור: "אתה
נחמד חמי, אבל אתה נשוי."
"טוב, חמי, אז עכשיו ספר לי בדיוק מי אתה", אמרה לי בחצי זעף
מעושה.
"שמי המלא הוא נחמיה רגב..." הייתי מרוכז מאוד במשימה שהטילה
עליי, ולמרות שמעולם לא נדרשתי לספר כך את תולדות חיי, מצאתי
את עצמי מתנסח בצורה סדורה, מדויקת ומתומצתת. נראה לי שהצלחתי
להעביר לה לא רק את ההיסטוריה שלי אלא גם "מי אני" כמו שביקשה.
רובי הקשיבה וחייכה במין סיפוק מופגן, כמו אימא המתגאה בבנה.
הרמנו כוסית שנייה והיא אמרה: "לחיי הקריירה שלך." סחרחורת קלה
אפפה אותי. לא ניסחתי זאת במילים אך ידעתי שאני עומד לפני
שינוי משמעותי בחיי.
רובי הייתה מאותן נשים שלמרות שלא היו יפות במובן המקובל,
הייתה בהן מושלמות נשית טוטאלית.
היה לה שער עבה וגלי בצבע דבש, עיניים חומות כבדות משהו וגוון
עור ענברי כהה. קולה היה נמוך ועשיר, ניכר היה שהיא שולטת בו
היטב. היא הייתה אישה מלאת גוף. בטן שטוחה, אגן ירכיים נשי
וגדול, מעוצב להפליא. אילו רק רנואר היה רואה אותה, חשבתי.

"חמי!" היא אומרת לי, "אתה לא שואל אותי מי אני?" הייתה קצת
מבוסמת מן המרגריטה.
התבוננתי בה, מנסה לקלוט את מהותה הפנימית אך רואה אותה משום
מה עירומה ורנוארית.
לא אכפת היה לי מי היא, מה היא עושה היום ומה ההיסטוריה שלה,
זה נראה לי טפל לעומת העוצמה העכשווית של נוכחותה מולי, ובכל
זאת אמרתי: "מי את, רובי? ספרי לי מי את."
"חמי," היא מסתכלת היישר לתוך עיניי, " לא נראה לי שאתה ממש
רוצה לדעת מי אני." היא אומרת לי וחיוך מתפשט על פניה. אני
מוריד את מבטי וחושב לעצמי: 'היא קוראת את מחשבותיי'.
"אני לא כל כך חזקה בדיבור כמוך," היא אומרת, ומוסיפה: "אתה
תצטרך לשאול אותי."
התאוששתי משהו והחילותי לתחקר אותה ללא רחם.
"בת כמה את?" הייתה שאלתי הראשונה.
"את זאת לא אומר לך, עבור הלאה", ענתה.
"את נשואה?" שאלתי למרות שידעתי.
"לא, אני אלמנה. בעלי נהרג לפני שנתיים בתאונת דרכים שבה נהרגה
גם בתי אורנה בת החמש." את זאת לא ידעתי. היא המשיכה במעין
דחיפות מה: "היא הייתה האדם שאהבתי יותר מכל. היום אני מחלקת
את זמני בין המוזיקה לגידול היתומים." כאן היא עצרה מדיבורה
והסתכלה בי ישירות פרק זמן מספיק כדי להביך אותי. מבטה היה
רציני עצוב ונוקב.
"לא אלאה אותך עכשיו עם סיפור חיי המלא. אך דע לך שבית היתומים
הוא כל חיי. בילדותי הייתי יתומה מאמי, ובבגרותי התייתמתי
מבתי; כך הפכתי את ביתי לבית יתומים."
לא ויתרתי על קשיחותי עדיין, והמשכתי:
"ממה את מתפרנסת?"
"את השאלה הזו אני ממש לא אוהבת", היא עונה לי, אך ממשיכה:
"כמובן שזו שאלה לגיטימית. שאלה של פולני." היא ירתה בי. ופגעה
בול.
"יש לי הכנסה מהביטוח של בעלי ומההקצבה של שירותי הרווחה עבור
היתומים. ישנם גם תורמים לא מעטים. אני גם מקבלת כמה פרוטות
מהופעות. את התקציב מנהלת לנו עדנה האחות הקהילתית."
"היכן את גרה?" שאלתי, הולך ומופתע מסיפורה.
"ביפו, בעיר העתיקה. אביגדור בעלי רכש את המקום שבועיים לפני
מותו."
"אביגדור אלטמן. הצייר." אני אומר לעצמי.
מבלי שאשאל אותה היא ממשיכה:
"אמי הביולוגית הייתה מצרייה, אבי יהודי מהונגריה. בגיל שמונה
התייתמתי מאמי, ולמדתי יתמות מה היא. כשהייתי בת ארבע עשרה אבי
התחתן עם נורה. שהייתה לי לאחות ולחברה.
נורה גרה איתי היום ואנו מנהלות יחד את בית היתומים. אבי חי
בניו ג'רזי ושולח לנו כסף מדי פעם. שכחתי לציין גם אותו כמקור
הכנסה, אתה ודאי לא סולח לי על כך."
חייכתי חיוך עלוב, וסיימתי לשחק את הקשוח עם רובי אלטמן,
לתמיד.

לאחר שעזבנו את המסעדה בנמל עשינו טיול רגלי ארוך בחוף. הורדנו
נעליים, נתתי לה יד והלכנו בחול. הייתה לה יד קטנה אך אחיזתה
הייתה כנה ואמיצה.
כשחזרנו אל מכוניתה נפרדנו ללא נשיקה. "חמי," היא אמרה לי, "תן
לי זמן לחשוב. קח גם אתה את הזמן שלך. מה שהכי מפריע לי כמובן
זה העובדה שאתה נשוי." לא אמרתי דבר ונפרדנו.

2

זה כבר ארבע שעות שאני באטלייה, מנסה לצייר אך איני יכול
להתרכז. הבד כאילו אומר לי: "חמי תעזוב, אתה מעייף אותי." אני
יודע שאם אעזוב את הציור, אפול שוב למחשבות אודות רובי. לא
רוצה לחשוב עליה יותר מדי, לא רוצה לצאת מדעתי, רוצה לשמור על
השפיות. לקחתי את השפכטל הגדול והחילותי למחוק את כל מה
שמרחתי. לעתים קרובות בזמן המחיקה או אחריה מתגלית לי איזו
דמות או רצף פיגורטיבי מעניין שנוצר באופן אקראי על הבד. גורם
ההפתעה והגילוי מפתה אותי להרפתקה חדשה, לקחת את הציור הלאה,
לנסות משהו אחר לגמרי ממה שהתכונתי לו בתחילה. כך בדיוק נולד
"האיש במסכה", העבודה שנרכשה ע"י גדעון ונמכרה לאחר מכן
למוזיאון בברלין.
הפעם זה לא הלך, מחקתי את הבד עד לשכבת הבסיס, כאשר אני משאיר
עליו אזורים שטוחים ועמומי צבע בעלי גוון ירוק ואוקר מלוכלך.
ראשי היה עם רובי ללא תקנה.
למרות שביקשה ממני "לתת לה זמן", לא רציתי ללכת למילואים
וליפול לתוך דמיונות ומחשבות סרק למשך חודש בבקעה. חשבתי שאני
חייב לדבר איתה. צלצלתי.
"הו זה אתה", אמרה לי בקול עבה ומשונה, ומיד עברה לדבר בקול
רגיל, קליל יותר. ידעתי שהיא מנסה להמעיט ממה שקורה לנו.
"רובי, מתי תבואי לסטודיו שלי?" אמרתי בנימת תלונה מעושה. לא
יודע מה גרם לי לפתוח בצורה בוטה כל כך, אולי כדי לברוח מן
מהמבוכה.
והיא מיד השיבה לי מלחמה: "חמי, נמאס לי מציירים," היא אמרה,
כמעט בצעקה.
שתקתי וקיללתי את עצמי על חוצפתי המטומטמת.
"ובכלל, אני לא באה אליך... אם תרצה תבוא אתה אליי. לא אכפת לי
לארח אותך פעם כאן אצלי. אבל..."
"אני יכול לבוא הערב?" התפרצתי לתוך דבריה. "אני הולך ביום
ראשון למילואים." את זה כבר אמרתי בתחינה. הייתה שתיקה בצד
השני. חיכיתי עד שתשיב לי, זה היה הרבה זמן. ממש הרבה זמן.
"כן... תבוא בעשר... אבל... חמי, אתה חושב שאנחנו יודעים מה
אנחנו עושים?"
"נהלך שנינו בזהירות. רובי, אנחנו אנשים בוגרים ובעלי
ניסיון."
"אני לא בטוחה בזה", היא אומרת, והפעם בקול העבה והמוזר. כאילו
מישהו אחר דיבר מגרונה.
רציתי להגיד לה משהו כמו "אין לנו ברירה" או "בואי נפתור את זה
ביחד", אך לא אמרתי כלום. לאחר כמה שניות היא חזרה עם קול
רגיל: "בסדר, בוא אליי בעשר. להתראות."
נשארתי המום. איזה קול עבה יש לה לפעמים, איך זה יוצא לה? זה
נשמע כאילו יש בתוכה עוד מישהו. מישהו טרגי שפורץ פתאום אל
המציאות. זה קרה לה גם כשהלכנו בחוף תל אביב. לא יכולתי
להשתחרר מן ההרגשה המוזרה שהמישהו הזה הוא אולי אביגדור
אלטמן.

לאחר הטלפון הזה חזרתי לעצמי. הזמנתה אישרה לי שלא רק אני
מרגיש את מה שאני מרגיש.
השעון באטלייה הראה 4:40 היו לי יותר מחמש שעות לפגישה.
טלפנתי לגלית.
"גלי, אני נשאר באטלייה היום."
"למה?" הייתה תגובתה. מין פשטות תהומית שתמיד תמיד צבטה אותי
בלב.
"באים אליי חברים", שיקרתי.
אני משקר לגליה מתוך החלטה מודעת. לא משנה מה יקרה, תמיד, אבל
ממש תמיד, אעשה הכל כדי למנוע ממנה כאב, ולא משנה המחיר, יהיה
זה גם הכאב שלי.
לצערי פיתחתי אליה יחס של אחריות גורלית עיוורת.
בעצם זה התחיל עוד לפני שנישאנו. אפילו לפני שהיינו חברים.
במסיבות של שנות העשרים, כשרצתה לחזור לביתה הייתי מלווה אותה
לביתה וחוזר למסיבה. לא היינו אז חברים. ולא חשבתי כלל על כל
תמורה. הרגשתי כבר אז חובה לא מובנת כלפיה.
חזרתי לכן הציור בתקווה שלפחות ארשום את הקומפוזיציה. ניסיתי
שוב את הנושא האהוב עליי כל כך. אישה ליד חלון. הפעם האישה תשב
בחצי שכיבה על כורסה בחדר ריק. פניה אל החלון. וילון שקוף
למחצה ובוהק יתנפנף פנימה בתנועה גדולה של מניפה. בחוץ, מבעד
לחלון, חושך כחול עם ירח. חשבתי ליצור תחושה שאור הירח הוא
האור היחיד. הווילון יהיה זוהר ממנו ומפיץ את אורו פנימה לתוך
החדר. האישה שוכבת עם עיניים עצומות, לכודה ומהופנטת מאור
הירח. חשבתי כבר אפילו מה להוסיף לאחר הייבוש הראשוני: אצייר
את שמלתה בוהקת גם היא אל הירח. שמלה אדומה או ירוקה. נראה.
התרחקתי מעט מהבד. הכל היה עדיין בשלב הרישום הראשוני. הייתי
מאוד מרוצה.
השעון הראה 8:10. לקחתי את המכחולים אל הכיור והחילותי לסבן
אותם עם ריבוע הסינטבון.
הדרך ליפו מרמת-גן בשעה זו ודאי תיקח לי 20 דקות לפחות. הלכתי
להתרחץ...
במקלחת נתתי לעצמי הוראות: אני לא רוצה לשכב איתה, אני רוצה רק
לאהוב אותה. לתת לה הרגשה טובה, להיות לה חבר של אמת, זה כל מה
שאני רוצה.

3

מצאתי את ביתה ללא בעיה. סמטת המזלות, הבית לפני האחרון לכיוון
דרום. בית ערבי ענק מימדים.
עמדתי ליד דלת הכניסה די מפוחד וצלצלתי. היא פתחה לי והייתה
יפה ושונה כמו שלא ראיתיה עדיין. הושיטה לי יד והכניסה אותי
לביתה. משהו בקרבי זז. לא דיברתי. ידעתי שאני עכשיו בממלכה
שלה. רובי אספה את שערה לאחור. ראשה ישב לו על צווארה בצורה
מושלמת. משהו שקשה להגדרה אך אומר המון לגבי אישיותה. חוש גדול
ליופי, החלטיות ברורה, אומץ ויושר. הייתה זוהרת משהו. נראה לי
שלקחה גם לגימה חריפה, זמן מועט לפני שבאתי.
בעדינות הכי גדולה שיכולתי אחזתי בשני צדי צווארה וקירבתי את
ראשי אליה לנשיקה. רובי חיבקה אותי קלות. היינו באותו גובה;
היא לבשה נעלי עקב נמוכות. נשארנו ככה זמן מה. ולבסוף הסכמנו
על נשיקה תמימה.
רובי לקחה אותי לקומה השנייה דרך גרם מדרגות ארוך עשוי אבנים
ומעקה עץ.
"זה החדר שלי, חמי. תרגיש נוח. אתה יכול לעלעל בספרים... אני
עוד מעט באה."
היה זה חדר גדול עם תקרה גבוהה במיוחד. זוג חלונות מאורך בעלי
קימור גדול ויפה, הפונים אל הים. שניהם פתוחים לרווחה, עם
וילונות פשוטים מבד ערבי רגיל. החילותי לבחון את החדר הזה. לא
ראיתי אותו מימיי ובכל זאת, ככל שבחנתי אותו, הוא נראה לי יותר
ויותר מוכר.
בפינה הצפון-מערבית של החדר, מול הכניסה, הייתה רמפה בנויה
מוגבהת בשתי מדרגות מן הרצפה, מעקה עץ מסביב לרמפה ועליה מיטה
זוגית גדולה. על המיטה כיסוי דק ולא מתוח בסגנון ערבי, שחור עם
רקמות צבעוניות. שטיח משי בצבע אוקר כבד עם חומים ושחורים היה
פרוש על מרבית שטח החדר אך באלכסון כלשהו. שולחן עבודה ארוך
היה צמוד לאורך מרבית הקיר מתחת לחלונות. השולחן היה עמוס
בניירת, כלי כתיבה, מחשב נייד ופינת איפור קטנה. באמצע הקיר
הימני לכניסה, מול החלונות, מערכת קול עם רמקולים ענקיים.
הלאה, רחוק יותר מן הכניסה, בפינה שמול המיטה, ארון ספרים שחור
ולידו עוד שולחן. עליו היה מונח אורגן שולחני. חוברות תווים
היו מפוזרות על השולחן, גיטרה גדולה הייתה תלויה על זיז שיצא
מארון הספרים. ארבעה כיסאות היו פזורים בחדר, כל כיסא בסגנון
שונה. בפינה הימנית הקרובה לדלת הכניסה, פינת ישיבה, שולחן
נמוך וקטן ומסביבו פזורות שלוש כריות ישיבה עשויות טלאי בד
שחורים וחומים. ציור אחד ויחיד היה בחדר הענק הזה. ולא של
אלטמן. ציור לא גדול, כ-60 על 80 סנטימטר, תלוי מעל למיטה. ילד
ילדה וחתול משחקים בחצר עמוסה בגרוטאות של רהיטים ועשבים
שוטים. ברקע בניין קומות עם טיח מתקלף. מרפסות וחבלי כביסה.
נוף של דרום תל אביב. זה לא היה ציור של מקצוען ובכל זאת משך
מאוד את העין במורכבות שלו ובמבנה הנאה. ניסיתי לקרוא את
החתימה ולא הצלחתי.

רובי נכנסה עם מגש קפה ועוגות, והניחה אותם על השולחן בפינת
הישיבה.
הסתכלתי בפניה ונדהמתי לראות אותה בוכה.
"למה את בוכה?"
"אני כל כך מבולבלת, חמי. הנה אני מביאה לך קפה ועוגות ומרגישה
כל כך טוב וטבעי."
שתקתי, נתתי לה זמן להסביר עוד.
"חמי, אתה לא מבין? אתה של מישהי אחרת, מה אנחנו עושים?" ואחר
כך הוסיפה עוד: "אמרת לי שאתה לא משחק משחקים, נכון? אבל זה
בדיוק מה שאנחנו עושים."
לאחר שתיקה קצרה, הודעתי לה קצרות: "אני מאוהב בך, רובי. וזה
עושה אותי שלך יותר מכל דבר אחר."
היא באה אליי. אוחזת בידי ומקרבת אליי את פניה. הסתכלנו זה
בזו.
"אני יודעת שאני אצטער על זה", אמרה.
"את לא. בשום אופן לא. כל מה שאני רוצה זה רק לעשות אותך
מאושרת, לתת לך, לשמוע אותך, להעריץ אותך. הבטחתי לעצמי היום
שלא אשכב איתך... נדחה את זה או שבכלל לא. לא חשוב לי, רובי,
תאמיני לי." אחר כך לחשתי "אני אוהב אותך, רובי, סתם אוהב
אותך, רוצה להיות לך חבר של אמת."
היא חיבקה אותי והתייפחה.
"תודה לך, מתוק שלי... אין לך מושג כמה אתה מעניק לי."
עיניי התכסו בדמעות. שערה היה מרוח על פניי. היא חפפה אותו
בשמפו בריח שקדים. וזה הרס אותי.
התחבקנו ובכינו כמו ילדים.
זה היה הבכי הראשון שלי מזה 30 שנה. מאז גיל הבר מצווה. לא
הבנתי איך זה קורה לי.
היא התאוששה ראשונה. לחייה רטובות מדמעות אך עיניה שמחות.
הדמעות הפכו את עיניה לירוקות משהו.
הבטתי בה וידעתי שהגעתי לביתי האמיתי. למקום שבו אני יכול
להיות אני יותר מכל מקום אחר.
"מה אתה עושה במילואים?" שאלה כדי לשנות את הנושא.
"אני חובש קרבי."
"אתה חובש? כל כך מתאים לי. צייר וחובש", והיא שוב בוכה.
"לכמה זמן קראו לך?" היא שואלת במין קול שבור וחדש. איזה מגוון
עצום של קולות יש לה לאישה הזו? אני חושב לעצמי, ועונה לה:
"שלושה שבועות, רובי. אשתחרר ביום האחרון של יוני. כנראה שאשב
במחנה גדי, ליד יריחו, במרפאה. או שיציבו אותי באחד המוצבים
לאורך הירדן. הדרומי."
"תצלצל אליי בכל יום. ותגיד לי שאתה חי, בסדר?"
"כן, רבקה, זה מה שאעשה." לא הייתה לי בעיה להבטיח. וידעתי
שאקיים כל מילה.
"נחמיה, תצייר אותי. נכון?"
"ועוד איך, רבקה... אני לא בטוח שאת תיהני מזה כל כך אבל זאת
תהיה הקרבה כדאית."
"מזה אני ודאי שאיהנה", אמרה ולא פירשה.

הייתי בעולם חדש לחלוטין מכל מה שהכרתי עד כה. מעולם לא הרגשתי
כך. החדר הזה הילך עליי קסם בכל מבט ומכל זווית. השלמתי עם כך
שאני חווה חוויה חד פעמית בלתי רגילה ובלתי מובנת.
רובי ישבה על כרית הישיבה. נשענת עם הגב אל הקיר. אני שכבתי
לצידה על הרצפה בזווית, מניח את ראשי בחיקה. מוזיקה שלא שמעתי
מעודי התנגנה לה במערכת שלה, כאשר מדי פעם קול אישה שר בשפה
בלתי מוכרת. היא ביקשה ממני להקשיב. וליטפה את ראשי. החדר היה
חשוך. ניסתי להקשיב למוזיקה מבלי לחשוב דבר. שמעתי את המוזיקה
מתנגנת מאי שם בתוך גופה, עצמתי את עיניי.
איני יכול לומר כמה זמן עבר כך. כאשר פקחתי את עיניי חצי ירח
גדול עמד בחלון. הווילונות בחדר התנפנפו חרישית פנימה, מוארים
באור הירח וזוהרים. החדר כולו רטט מן האור. התיישבתי לאטי, לא
מאמין למראה עיניי. רובי הייתה עם עיניים עצומות, פיה פתוח
קמעה, שלווה ומאושרת. קמתי בלאט והתיישבתי על אחד הכיסאות.
התבוננתי בה. שמלתה הייתה ירוקה וזוהרת מבפנים, בדומה לאהיל של
מנורת ניאון ירוקה. הייתה זאת וודאי אשליה אופטית שנגרמה עקב
הדמעות שהציפו את עיניי, אך דבר לא נגרע מן הקסם של הרגע
המדהים הזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האם ירדתי לסוף
חריצך?


-החריץ המזמר


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/7/06 2:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חיים ישראלי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה