ראיתם להיכן פנתה היא, שיירת הצוענים?

לעזוב הכול ולעלות עליו, קרון צוענים תועה, חסר כיוון.
עמוס באנשים צבעוניים, כולם ללא מצפן, חלקם ללא מצפון.

קח אותי קרון צוענים,
קח אותי לערבות שוממות של כאב ובדידות,
קח אותי למעגלי שמחה ושכרות סביב מדורות הבלים.
קח אותי ליערות אפורים של יגון וקדרות,
קח אותי למסיבות תאווה זולות בבקתות נטושות.

ספון אני בשמיכת טלאים עבה
בקרון מלא כשפים וצבע.
צלליתך מחשיכה את מרבד הכוכבים המרצד, מאיימת לענג.
מי את, צל תועה בערבות שוממות,
רוח רפאים, ריח משכר של ניצת יסמין?
הזיה ריחנית פולשת אליי לקרון,
את עטופה בו כל כולך.
אני כבול תחת ערגת גופך המסתחרר, הנעים מנשוא,
מתפתלת עליי כנחש שיכור, מתפלשת בנוזלי תאוותי.

ענן אפור גדול מוסט כוילון כבד וירח נוגה מכה בנו את אורו,
צלליותינו במחול שדים על מסך הקרון,
פורקים תשוקות חייתיות באנחה אילמת.
חוט שני זוהר קושר את הכוכבים יחדיו כשרשרת פנינים,
שני כדורי אש עולים לשמיים,
את מתרוממת, ובאיושה קלילה חומקת החוצה,
אני פוקח עיניי ושוב מביט בשרשרת הזוהרת כאש בשמיים.

קרון צועני תועה, חסר כיוון.
מיטב שנותיי נשאת אותי ליערות קסומים של אי ודאות,

יורד ממך עכשיו,
אולי עוד אחזור.