ישבתי על החוף כשקרסולי מעבירים ליטופים עדינים על החול הקר.
רסיסים זוהרים של ירח מלמעלה הרכיבו תמונה ערפילית של בכי על
גלי הים ששבו וכיסו את כפות רגליי ברכותם הלילית. כיווצתי את
גופי לגוש אחד של עצב, נתתי לעיניי לנוח מעט, ואז שוב, השתחררו
להן מעצמן דמעות מביעות כאב.
ראשי התרומם בתנועה בישנית, כמו יצור קטן ומבחיל שנזרק לפינה.
פרץ קט של רוח עשה את הדמעות הרכות לצריבה חדה, רגעית.
ישבתי שם אולי שעה, מעט יותר אני חושבת.
כל כמה שניות גופי נרעד מקור ואז שוב, מבלי שהופתעתי, מצא
לעצמו נקודת חום נוספת.
בכוח אימצתי את מוחי, לא הייתי מוכנה לפספס את ההזדמנות של
המצב הנכון הזה, רציתי לחשוב חזק, להחליט החלטות, ואז ללכת
ולספר שהחלטתי בלב שלם. אבל הכל היה שקר, או שבעצם הייתי זאת
הילדה שמחפשת תשובות מיוחדות ומחושבות, שמחפשת משמעויות נסתרות
ומאמינה שלא רק אני יודעת עליהן.
ואז נמאס לי והרגשתי טיפשה מדי בשביל לחפש הגיון במחשבה,
ורציתי חיבוק, ורציתי מבט, ושיחה של ידיד טוב, אבל הייתי לבד,
וגם מי שהיה - לא היה אכפת לו, או שהוא פחד להתקרב, כמו פרא
ישבתי שם.
ועיניי אט אט סגרו על החושך, נרדמתי.