הייתי רוצה לשכב שרועה, פשוקת איברים על הדשא, בצהרי
יום שלישי תחתונים ורודים נקודות נקודות לגופי. הייתי
רוצה שכף יד רשעה עטורת פיגמנטים ורודים תנוח על
הנקודה המדויקת תחת לשד השמאלי שלי. הו אז השמש תשלח
אותותיה, וקרן האולטרה תסמן טריטוריה ייחודית של ידך החרבה
תחת שד רך. סימן של יד יכון בי מרגע זה ואילך, וכל הבא לגעת
יעצור, יהנהן, וימחא בך כף. בסוף תימחה.
(כשכתבתי, שבפעם הבאה שהמטח הגולמי הזה שכולו אתה ועברך
יישותך יתנפץ אל מול מקונדסת המבט, עצום עיניך בכוח עצור
והיזכר בשדיים הזקורים שלי, שהתריסו כנגדך - התכוונתי לזה.
בגן שעשועים שלא ידע שעשוע כי אם לחישות שאלת אם זכרתי,
וכהרגלי, שחזרתי עוד פרט שהודחק. שאלת אם למעלה או למטה,
ועניתי שמן הצדדים. נבדלת? - שאלת, ועניתי כמותך שתמיד הייתי.
אתה מבין, הבחירה להתפלש בצינור הגומי המהוה הזה, לא היא
המהות. לא אתה הגורם, אלא רק אמצעי יקירי. כשם שרעב הוא רק
אמתלה למגע, כשם שכתיבה היא רק אמתלה לדימום, כשם שתחבושת
אלסטית היא רק התגרות בכדוריות דלילות מדיי, כשם שהרגלים
מאוסים שטיפול קוגניטיבי יסמן, הם אתה. באותה המידה יכולתי
לשלח חצץ ממעלה צוק בירדן ההררי, או לקלף שכבות עור. תנשום.
מהרפש הזה יצמחו פקעות מרהיבות. אנחנו דשן משובח)
לליאור
|
