בצלצלותך הקלופה ,
מעטפות החוץ הנושרות
תרדמת צנוניותך השורשית
קבורה באדמה חריפה.
בעגבנותך המסמיקה,הרכה עד לריקבון,נעטפת את, נסגרת עמוק
באדמה שלא רוצה להתרומם.ואני שגזרתי וגילפתי החדווה, בחדותך
לכל ארכך המפתה,נשאתי באון את עגלתך,הקמוטה המפולפלת
משמני הארץ סכתי גלגליה, אל חלקתך הטבולה בעור צח ורך.
ובפצעי מאכלתך,זריתי גרגירי אהבתך המלוחה, ואת, שבזקת
מאורגנותך שתי וערב על חיינו, שתי הערב,שתי..ערבבי וטעמי
וראי כי בימי חמיצות לימונית פטמתך, הדרך תמיד הובילה אל
המתיקות התפוחית, שם ליטפת את קטיפת הריונך בחיוך, ובימי
הגדיד האלה צמרות תומתך ,מתקו מתמיד. ואז, עברנו את ימי
הקיץ המופלאים, ובתחילת עונת התפוזים, פילחו בך בנותייך
בבשרך וחלקו לך את כבודך, שם למרות העקמומיות הצהבהבה
חזרתי לאדמתך, אל תותייך המתוקים,אל שפתייך,אל שדייך,
וכך עד עונת הבציר , צר היה לך המקום , אשכולותייך הגאים
כוסו בענוונותך ,ואת ששתית במתיקות כפית אחר כפית מכל הסוכרים,
ובנית לך סכרים ,נמסת ,ונתת לי להבין איך גמיעתנו
אותי
אותך
את המלוח
את המתוק
ישאירו אותנו לעד..
|