היינו שלושה ילדים שצפו בטלויזיה הישנה.
כל עולמנו היה השחור והלבן הזה, וכך גם עולמנו היה נראה.
בכל נקודה שחורה מיקמנו נקודה לבנה ולהפך, אבל אפור לעולם לא
קיבלנו.
אנחנו דור העתיד, "הטכנולוגים", יושבים יומם וליל כמהופנטים,
בוהים בקופסא.
שיקול דעת אפור לא קיים.

היינו שלושה ילדים, עכשיו שלושה רובוטים.
היינו צעירים תמימים ובעלי רצון, אך אין בנו את הדרך להביע את
רצוננו במילים.

היום אנחנו שלושה זקנים עם רגל אחת בקבר.
מתבוססים בהפרשות גופנו ואין מרגיש.
ומה השארנו מאחורינו? אפילו ילדים לא היו לנו.
ובכן, ישנו דבר אחד שהשארנו, דבר שהתחיל בתקופתנו וימשיך גם
אחרינו.
מסך הטלויזיה.