יעל מתגוררת מרחק פרדס וחצי מביתי שלי. עשרה צעדים ושני
דילוגים, קריאת קורנליוס וחצי אחת צפונית לבית האריזה הישן,
ושמונה מחיאות כפיים. זה הבית.
אמא של יעל נהנית להרגיש צדקת. היא מבקשת את יעל לקלוע לה
צמה, מבליל השיער הדליל שמכסה לה את העורף. יעל ממאנת; אני
מסרבת לקחת חלק במעגל היצירה הפתטי הזה, היא גורסת. יעל.
לאמא של יעל קראו הוריה אלה. אנחנו קראנו לה פשוט
אלה-אמא-של-יעל. כשקול הבריטון העמוק שלה היה מהדהד במסדרונות
בית הספר, נדמה היה שפיקת צווארה של יעל מתכדרת פנימה, כמו
מנסה להטמע תחת מיתרים ששתקו.
אלה-אמא-של-יעל הייתה מורה בבית הספר היסודי בעמק, במסדרונותיו
היטיבה לקרוא בקול (זו הייתה זעקה) הבריטון העמוק שלה. היא
נשאה לה לאיש את אמנון, אבא של יעל, שהיה וייצג תפוח אדמה.
כרס, זרועות קצרות ורחבות, שיער דליל שכיסה את אזניו ומבט
חולמני.
אלה-אמא-של-יעל עוררה מחאה טבעונית. אמנון, החזיק לה את היד,
אלא שמעולם לא חזינו במראה הזה. האינטימיות המשותפת היחידה
שנגלתה לנו באה לידי ביטוי בחזיית תחרה שחורה ונעלי ספורט
מאובקות שנחו זה לצד זו בחדר השינה שלהם.
יעל נולדה ג'ינג'ית.
אלה-אמא-של-יעל הייתה ידועה לציבור הילדים בתור אושייה שראוי
היה להתרחק ממנה. שנים אחרי, ספרו חניכינו בתנועה, שריח הקפאין
הנידף מגרונה והקוצים הברונטיים, שיוו לה מראה של גרוק
אימתנית. היא קבעה אורח חיים טבעוני בביתם, ויעל לא העזה לאכול
מולה משבצות שוקולד מריר. תחליף תאנים או חרובים, מאידך, היה
מצרך טריוויאלי במזווה שבבית משפחתם עתיר המקרמה.
אלה-אמא-של-יעל הודיעה בבוקר בהיר אחד, שהיא עוזבת לרומניה. מן
ההרים שם לא הצליחה להתנתק, על-אף שנולדה בין הפרדסים שבעמק.
הנשימות הקטועות של הוריה, שנים לאחר שעשו עלייה, לא נתנו
ללילותיה מנוח.
אלה נהגה להיות אמא נחרצת. היא הבהירה ליעל בגיל צעיר, שרוסים
ותימנים לא יעברו את פתח דלת ביתם.
מאז, אחת לחודש, היא פורסת ידיים מדלדלות, אורזת תיק עם
תחתונים וגרביים, ומנהיגה עדר של נערים מן העמק, אל עבר המועצה
האחות, ברומניה. כך גם הם מגיעים אל הארץ הזבה ריר וחלב חמוץ
ודבש שהריח כתפוח שהרקיב, מגרה ומעורר.
יעל הייתה פושטת מדיה ומגלה פחית של חמישה ליטרים בירה תוצרת
חוץ. לעתים הייתה שומעת אצבעות גרומות אך צעירות פורטות על
פסנתר הכנף שלא כוון שנים קודם לכן.
אצבעותיה של הנערה שנענתה לשם מגדלנה, ניגנו בכנסייה העירונית
שם בין ערי חבל מולדובה בשעות בין ערביים. זאת, לאחר שלטפו ירך
גמלונית תחת חצאית כהה.
בלילות, מגדלנה הייתה נוגעת בעצמה, מרפרפת. את הקרתזיס הייתה
מביעה בלחיצות אינטנסיביות על הפדל, בכנסייה, יום לאחר מכן.
הנשימות שלה היו שקטות. הקיר היה דק, ושם, בחבל ההוא, כך יעל
ספרה ששמעה מחדרה של אמה, הם נוהגים להציג ארשת שמרנית, לפחות
כלפי חוץ; "לקרוא לילדה בשם של זונה ארכאית, זו אמירה", היא
שיתפה אותנו. יעל. "כמו אבן מהדהדת עת פגיעתה בקרקע הבאר עתירת
המטבעות החלודים".
"כמו מראש להגדיר שתהיה זמרת ברים אדומה, תנגן בפסנתר כנף לבן
ותעשן סיגריות דקיקות לדעת".
"ילדים, מילא", היא נאנחה. "גם אם לא תברא להם עתיד טוב יותר,
ימררו. אז אלה בחרו מראש לקבוע לה גורל מקאברי";
"שמרנית כמו נזירה עם אצבעות לחות", יותם קרא. ואני רק אמרתי
שנגינה זו פרנסה מעוררת, עדיפה על פני הקייטרינג והבייביסיטר
שהעדפנו אנחנו, כברירות מחדל.
מי קורא לילדה שלו בשם של זונה? יעל שאלה את אמה.
אלה-אמא-של-יעל גם הייתה זו שקראה לכלבתם המיוחמת הינגה.
כשהעזתי להתבדח, מציינת שזהו שם שלא יבייש אשה בשנות השלושים,
מדושנת, רחבת אגן ירכיים מנומשת, נפולת שדיים רכים כמו מים,
כזו שנושכת את שפתיה ומחפשת את העיניים שאיבדה,
מביטה קדימה כל הזמן.
הו אז הייתה יעל בועטת בי מתחת לשולחן. זרות תמיד הרעידה בה
סיפים שלא העזה להגדיר בקול רם.
ליעל יש חבר מוסכניק. הם הולכים לישון יחד, שותים קפה יחד,
קוראים יחד עיתוני שבת, מתווכחים בגנות כותרות של מוספים. בפעם
הראשונה שנכנסתי לחדרה והוא רכן לצדה, חזהו מבריק מגאווה לאור
הניאון בחדרה של הבלרינה (יעל תפסה את שריריה איתן, גם כאשר
נעלי הפוינט נשרפו בחצר האחורית), יותם חייך לעברי. הוא זיהה
את הזיק שזוגתו אהבה לערסל בדמותי, והזמין אותי להצטרף אליהם
למיטה.
אביו פסיכיאטר, ואמו פסיכולוגית קלינית. יעל נהגה לסנוט בי
כשדפדפה בין הכתבים של פרויד, והמסות שכתבתי שענו לשמות
גרוטסקיים כמו "עת(איד)נו לאן". הביכה אותה הפתיחות בביתו של
יותם, אח בכור לתאומים שהאימפולסיביות וההיפראקטיביות לא הייתה
זרה להם, כמו גם לאחות שהתריסה כנגד הגדר; שואלת אותו פעם אחר
פעם אם האוטובוס לירושלים מגיע צפונית לתל אביב או דרומית לה.
הוא לא חדל להתבלבל כשניסה לפענח אם קו התפר בין תום לטמטום דק
כל כך. יותם.
התגריתי בה, ביעל, כשספרה בעוז רוח על הקסם שבעירוניות
המקאברית הזו שאני בעצמי נהנית ללהג בגנותה. "איפה תוכלי לעצור
רק לרגעים את ארוחת שישי בערב, להחדיר כף רגל לכפכפים, לרדת
בגרם מדרגות צר, לרוץ מעבר לכביש, לקנות יין לבן, לחזור,
להדליק נרות, לשלוח זרוע לחריץ הבוהק תחת התליון הזה, והכל
בשבע דקות בלבד"; היא שאלה אותי לבלי שוב.
מבטי המהתל לא הניח את דעתה, ויעל המשיכה בשלה. כיאה ליעל
שהייתה, כאמור, דעתנית וסוררת. "אצלנו תצטרכי לקחת את האופניים
מקצה המשק, לבדוק שהשכן לא פילח אותן", אמרה בלהט נרגן, "לנסוע
עד נחום והצרכנייה, לברר אם פתוח בכלל, להתעלם מהרכילות שתדבוק
לקצה תחתונייך שיבצבצו תחת לג'ינס הקרוע ולחולצת התנועה (לא
נהגנו להתקלח לפני ארוחות שישי, מוחים בדרכנו אל מול מנהגים של
חגיגיות, אל מול ניצנים שהמשיכו להצמיח אבות ובנים שלושת אלפים
שנים לאחר מכן), ובסוף, לגלות שנחום סגר את הצרכנייה חצי שעה
לפני שהגעת, בזמן שחיפשת אחר האופניים; ומשם, לדפוק אצל השכן,
לגלות את האופניים שלך חלודים יותר משהיו, ולשמוע מפי הממזר,
שגם לו, לכאורה, נגמר היין הלבן".
יעל היא היחידה שאני מוכנה להשאיר את דלת השירותים פתוחה מולה,
לפרוש את כפות הידיים שלי גלויות באור יום, להניף צוואר
אחורנית, לפזר את שיערי ברוח, לרוץ אתה יחפה אל עבר נחל מזוהם
צבים, לגמור. יותם הוא איש-אישה, היא אהבה לציין, לפני שסנט בה
באומרו אשת-האיש שהוא. אלה-אמא-של-יעל בסוף תניח לעצמה, ותגנח
בקול רם תחת לאמנון עובד תעש שלה.
אמת. ככה אני מגדלת אידיליה, בדמות דשא של השכן. יעל מתגוררת
מרחק פרדס וחצי מביתי שלי. עשרה צעדים ושני דילוגים, קריאת
קורנליוס וחצי אחת צפונית לבית האריזה הישן, ושמונה מחיאות
כפיים. זה הבית.
16/5/06 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.