"מחילה. האם תוכלי להעניק לי מחילה?"


כשהייתי קטן, נהגנו להיפגש כל יום אחר הצהריים במקלט שליד הגן
משחקים (ככה קראנו לזה אז: הגן משחקים). אמא אמרה שהחברים שלי
הם השפעה רעה, שבגללם עוד אגדל להיות פושע. אבל אז חשבתי
שמבוגרים לא באמת מבינים בדברים האלה, ולא הקשבתי לה.
את התקופה ההיא אני זוכר במעומם, כמו שרוב המבוגרים בוחרים
לזכור את הילדות. פשטות. אני זוכר את עצמי כילד רזה ונמוך,
ג'ינג'י עם נמשים. לבוש מכנסיים קצרים וסנדלים. כשקרה מה שקרה,
הייתי בכיתה ו', וחשבתי שאני כבר אדם מבוגר. חשבתי שאני יכול
לעשות הכל. אבל אותו היום גילה לי המון דברים על עצמי. במבט
לאחור אני חושב שמה שקרה באותו היום סימל את תחילת תהליך
ההתבגרות שלי, כשהבנתי שלכל האנשים סביבי יש הרבה מעבר למה
שתמיד הבטתי בו. היום בו הצלחתי לראות בפעם הראשונה עד כמה
טועה אני יכול להיות.
באותו היום כרגיל, נפגשנו כמו תמיד בגן משחקים. אבל היה לנו
קצת משעמם (זה היה לקראת סיום החופש הגדול, וכבר עמד טעם של
נמאס באויר). אז התחלנו לדבר על מר רודפלד.
מר רודפלד גר ברחוב שלנו, בבניין לידי. הוא גבוה וזקן, ויש לו
עיניים רעות. היו המון סיפורים עליו בתקופה ההיא, על מר
רודפלד. אמרו שהוא בעצם נאצי, והיה חייל בSS בשואה. אמרו שהוא
נפצע ברגל מחיילים אמריקנים ובגלל זה הוא צולע.
אנחנו הילדים בשכונה תמיד דיברנו עליו.
הילדים הגדולים יותר היו מחקים את הליכתו, זורקים עליו בלוני
מים ובורחים משם בצרחות. לפעמים הם היו מצביעים עליו ברחוב
וצועקים דברים כמו "רוצח!", "הורג יהודים!" ו"איש סודו של
היטלר!". הקריאות היו מהדהדות ברחוב. מכל מקום.
וזה מה שבאמת הצליח לעצבן אותו.
זה היה מצחיק לראות איך הפנים שלו האדימו, איך הוא התנפח כמו
בלון שעמד להתפוצץ. הוא תמיד ניסה לרדוף אחרי הילדים הבורחים;
הוא גרר את רגל השלד חסרת התועלת שלו לאורך כל הרחוב ונופף
במקל ההליכה שלו, צורח מילים חסרות פשר בגרמנית שנשמעו כמו
המוות. אבל כמובן שהוא מעולם לא הצליח לתפוס אותם.
אבל הניסיון שלו רק הוסיף להומור שבדבר ואנחנו צחקנו וצחקנו.
אני והחברים שלי. כל כך צחקנו.
אבל עמדנו בצד, כי הרי אלה היו תעלולים של החבורה של הגדולים,
ואנחנו מעולם לא הוזמנו לקחת חלק בהם.
לנו הייתה החבורה שלנו, של הילדים מכיתה ו'.  
אנחנו מעולם לא הצקנו למר רודפלד בגלוי, או באופן מתוכנן (רק
צחקנו. אבל זה לא היה באשמתנו. נכון?) אבל תכננו איך לתפוס
אותו ולהסגיר אותו למשטרה המון פעמים. תכנויות שונות ומשונות,
פנטזיות על תהילה וכוח, על הפיכה לשליט השכונה והצטרפות לחבורה
של הגדולים. אבל אף אחד אף פעם לא באמת עשה משהו בסוף.
באותו היום מישהו, אני לא זוכר כבר מי זה היה אמר "נראה אותך".
ואתם יודעים איך זה, זה מן חוק כזה: אם מישהו אומר נראה אותך,
אתה חייב להראות לו.
האם זה היה השעמום שדחף אותנו לכך? איני יודע מדוע, אבל באותו
היום, בפעם הראשונה, אזרנו עוז לעשות צעד פעיל נגד מר רודפלד.
אז עלינו את כל הדרך הארוכה לקומה השתיים (המעלית לא פעלה)
בבניין הכחול שבקצה השמאלי של הרחוב, וכך ניצבנו לפני דלת ביתו
של מר רודפלד, נרגשים ומבועתים. עשיתי צעד אחד קדימה, מוכן
ומזומן להראות לחברים שלי שאני באמת מסוגל לעשות את זה.
לקחתי נשימה עמוקה וצלצלתי בפעמון. כעבור כמה דקות שנראו כמו
נצח נשמע קול של גרירת רגליים אל עבר הדלת. מאחורי השתררה
דממה. שמעתי את המפתח מוכנס אל תוך החור בדלת, מסובב בתוכו,
והנה הדלת נפתחה.
וכן, מר רודפלד ניצב בפתח הדלת. העיניים שלו היו אדומות והוא
נראה מבולבל ועצבני "כן?" הוא נבח בכעס ואני כמעט הסתובבתי
וברחתי, אבל אז הוא קלט מי אני וחיוך רועד נתלה על פניו.
"גיא.. שלום. בוא ילד, בוא. למה באת? אמא שלחה אותך?" הוא שאל
אותי, ושמתי לב אולי בפעם הראשונה עד כמה קולו עדין. "לא, באתי
סתם." אמרתי ואז בלעתי את רוקי והוספתי "לבקר".
נכנסתי אל ביתו, ורק כשהדלת נסגרה מאחורי הבנתי שהחברים שלי
נשארו מאחור. הייתי בבית שלו. לבד. לגמרי. יחד עם מר רודפלד.
מה הוא עמד לעשות לי? הוא יענה אותי! יכאיב לי על כל הפעמים
ההם שעמדתי בצד וצחקתי. הוא יוציא לי את המעיים, לאט לאט, יצחק
על כל גניחת כאב שלי. ואז, אחרי שהוא יגמור איתי, הוא יגיד
לכולם שנפלתי מהמרפסת שלו בזמן שהוא לא הסתכל. הוא יזרוק אותי
מהמרפסת כדי לגבות את הסיפור שלו. לא, הוא פשוט יכחיש את
העובדה שהייתי כאן, הוא יגיד שמעולם לא באתי אל דירתו לפני
שנעלמתי. ואף אחד לעולם לא יידע מה קרה לי. המבוגרים יאמינו
לו. הרי הוא הצליח לעבוד עליהם עם הסיפור של האיש הזקן.
ומי כבר יאמין לחברים שלי שהסבכו בקטטות, גנבו בוטנים מהשוק
כשהמוכר לא הסתכל, והיו רק בכיתה ו'???
לרגע אחד של אימה רציתי להסתובב ולברוח. עשיתי צעד אחד אחורה,
אבל אז פתאום הבנתי כמה טיפשי זה. מר רודפלד היה רק איש זקן.
איש מסוכן, רוצח, אבל זקן. הייתי מצליח לברוח אם הוא היה מנסה
לעשות לי משהו. רק מסתובב ורץ אל הדלת. אני יכול לגמור את
המרחק הזה בשניות, אפילו פחות מזה במצב של לחץ. הוא בחיים לא
יתפוס אותי. לא עם הרגל החלודה הזאת שלו.
אבל אני? אני לא אברח. אני לא אברח לפני שאעשה את מה שאני צריך
לעשות, ואראה להם. אראה להם מי גבר באמת.
"אתה בסדר גיא?" שאל מר רודפלד, וליטף במעין רוך מהסס את שערי.
נרתעתי מעט לאחור ושיקרתי שאני בסדר. "טוף, העיקר שאתה מרגיש
טוב, תודה לאל. בוא, שב. תרגיש בנוח. אני אלך להביא לך משהו
טעים." הוא לקח את המקל שלו וצלע למטבח.
התיישבתי על הספה וחיכיתי. הם רצו "לראות אותי". ידעתי מה אני
צריך לעשות. לחכות שהמוכר לא יסתכל. אבל מה כבר יכולתי לסחוב?
בבית של מר רודפלד היו רק חדר אחד: מטבח (שהיה גם הסלון)
ושירותים. במטבח היו רק שולחן קטן, ספה ישנה וקרועה עליה ישבתי
וכסא. כל כך מעט רהיטים, אבל בכל זאת לא היה מקום לזוז. לא
נשאר מקום בשבילי, כי הרי בכל במקום אפשרי היו מונחות תמונות
בשחור לבן. חלקן מאובקות יותר וחלקן פחות. חלקן ממוסגרות וחלקן
פשוט מונחות בערמות. ערמות ענקיות של זכרונות. מגדל קוביות של
חיים.
הסתכלתי על התמונות. הופיעו בהם המון אנשים שונים, אבל בעיקר
ארבע דמויות שחזרו שוב ושוב: ילד קטן עם עיניים צוחקות, ילדה
יפה וביישנית שהציצה מאחורי אישה יפיפייה ואדון רודפלד. אדון
רודפלד שונה לגמרי. אדון רודפלד גבוה ויפה, מחייך חיוך רחב
(כנראה בשביל התצלום. הרי מר רודפלד מעולם לא חייך).
אדון רודפלד עם רגל ישרה.
ופתאום נהיה לי ממש רע. אני לא יודע למה. הרגשתי מן בחילה כזאת
עמוק בבטן. הסתכלתי על החדר, וזה היה כאילו ראיתי אותו בפעם
הראשונה. כל כך ריק הוא היה. בלי חפצים. בלי אנשים. לבד.
הרגשתי לבד כל כך לפתע.
ואז מר רודפלד חזר עם צלחת עליה הונחה כוס מיץ תפוזים ומסביבה
עוגיות חומות ושוקולדים קטנים, כי ביד השנייה הוא החזיק את
המקל שלו. "תודה" אמרתי "לא היית צריך לטרוח כל כך." והוא אמר
"תאכל. אתה תאכל. אתה, ילד טוב, אתה." ואני חייכתי למרות
שהתחשק לי לבכות, והוא חייך גם, אז לקחתי שוקולד ובלעתי בכוח.

"תאכל. אני כבר לא אוכל שוקולד." אמר מר רודפלד והתיישב על
כיסא מולי. ואני ישר חשבתי על סבתא שלי שאומרת את אותו הדבר
ונותנת שוקולדים לנו, הנכדים שלה. אף פעם לא ראיתי אף ילד בא
לבקר את מר רודפלד.
ובמשך כל הזמן שהייתי שם הוא המשיך לשאול אותי מה שלומי, ואיך
בבית הספר, ומה שלום המשפחה, ואם אחותי הקטנה נועה כבר התחילה
לדבר. והוא כל הזמן אמר כמה טוב שבאתי, ואיזה ילד טוב אני.
ואז אמרתי "אני צריך ללכת" ונעמדתי. ומר רודפלד נעמד גם הוא
ואמר "חכה. אני אביא לך שקית, תיקח איתך את הממתקים. אתה ילד
טוב." וכנראה שהוא מיהר, בגלל שהוא שכח את המקל שלו מאחור. וזו
הייתה ההזדמנות שלי. נכון? חטפתי את המקל ורצתי החוצה. אבל
כשטרקתי את הדלת הצצתי לאחור וראיתי אותו. הוא ראה אותי.
והעיניים שלו... הדלת נסגרה.
רצתי לאורך כל המדרגות מבלי לעצור, והתמוטטתי על הדשא שהקיף את
הבניין.
לאחר מכן הראיתי לחברים שלי את המקל. הם קראו לי גבר, וטפחו לי
על הכתף. הייתי מושא להערצה של כל הילדים בשכונה. הגדולים
הזמינו אותי לאחת המסיבות שלהם. הייתי מאושר. באמת.
אבל הבחילה לא עברה, אלא התחזקה. לא היה לי חשק לאכול כלום
(במיוחד לא דברים מתוקים שפעם כל כך אהבתי), וההורים שלי כבר
התחילו לדאוג. הלכנו לרופא, אבל הוא אמר שהכל בסדר איתי. שזה
בטח וירוס שיעבור.
עבר שבוע, והגיע יום שישי. אני וההורים שלי  היינו בדרך הביתה
מהמרכז, אבא שלי סחב שקיות עם לחם, חלב, ביצים ואורז ועוף,
ואמא נשאה את נועה. בדיוק חזרנו מקניות, ורק עברנו אצל הספר
בשביל לשלם לו על התספורת שעשה לי אתמול. וכנראה שזה היה
הגורל, כי אם לא היינו מתעכבים אז, לא היינו מבזבזים את הדקה
ההיא, לא הייתי פוגש את מר רודפלד. הוא עשה את דרכו באיטיות,
מתקדם במעלה השביל. "אמא, בוא נזדרז" אמרתי, ואחזתי בידה, אבל
אבא כבר ראה את מר רודפלד ונעצר בשביל לדבר איתו.
ידעתי שעשיתי מעשה רע, ובאמת שחשבתי שמגיע לי עונש. אבל ככל
שהימים עברו חשבתי, התחלתי לקוות, שאני לא אקבל עונש. ההרגשה
הרעה שלי לא הייתה עונש מספיק? אם המקל הזה היה כל כך חשוב, מר
רודפלד היה בא מזמן לדווח להורים שלי. הוא היה בא לבקש אותו
בחזרה. אבל עכשיו, מר רודפלד הרשע לא יעמוד בהזדמנות הזאת,
להרוס לי את היום. לסכסך בין ההורים שלי לביני. לאמלל אותי.
אבא יבטל לי את דמי הכיס, ואני לא אקבל יותר קרמבו ביום שישי.
אמא לא תרשה לי יותר לעולם להסתובב עם החברים שלי שוב!
ודווקא היום, היום, כשהייתי אמור ללכת למסיבה של הגדולים. זה
לא היה הוגן!
"שלום הנריך" בירך אותו אבי, וגם אמא חייכה ושאלה "מה שלומך?"
ומר רודפלד חייך חיוך שהיה שונה לחלוטין מהחיוך בתמונה. "הכול
טוף, תודה לאל." ענה מר רודפלד. ואז הוא הסתכל עלי, בהיסוס,
ואמר "אתם צריכים לדעת משהו." הרכנתי את ראשי. "הבן שלכם,
הוא... הוא בא לבקר אותי לפני כמה ימים, ו..." אבא סינן לעברי
"מה עשית הפעם?" ומר רודפלד השתתק וכעבור רגע של שתיקה כחכח
בגרונו והמשיך "הבן שלכם. הבן שלכם הוא... הוא ילד טוף. תשמרו
עליו. בבקשה. בבקשה! ילדים הם כל כך יקרים. יום אחד, הוא יגדל
להיות איש טוף, איש שעוזר לאנשים. יום אחד. אם ירצה השם."
ואז פתאום הבנתי. הבנתי למה הייתה לי בחילה, ולמה אדון רודפלד
של התמונה היה שונה כל כך ממר רודפלד של המציאות. לאדון רודפלד
היו עיניים שמחות. העיניים האלה שרדפו אותי, שלא הפסיקו לעקוב
אחרי.
החרטה הכתה בי בבת אחת. גל גדול של חרטה שהטביע אותי.
רציתי לבכות, לחבק אותו ולבכות. אני מצטער, אני מצטער! אדון
רודפלד. מר רודפלד. אני מצטער. מה קרה לך, אדון רודפלד? ומה
אני עשיתי? מה אנחנו עשינו. במקום לעזור לעיניים שלך להיות
שמחות שוב, גרמנו להם להתקהות אפילו יותר.
כל כך הרבה דמעות. ראיתי אותך. תמיד אחרי שהילדים נעלמו והפסקת
לרוץ. את הדמעות בעינייך. כשעלית במדרגות, בדרך לבית שלך
שבמילא אין בו כלום מלבד תמונות ובדידות, ובכל זאת כל כך
התאמצת להגיע אליו. איך היית בוכה ממאמץ. תמיד עמדתי בצד. בצד.
צוחק בליבי. עלייך. על הזקן המטופש והמגעיל. כי אם הוא לבד
כנראה שמגיע לו, בגלל שהוא כל כך מרושע.
ההורים שלי הופעתו, ואמרו שוב ושוב שעשיתי מעשה טוב, ועד כמה
הם גאים בי, על כך שאני מראה בגרות רבה כל כך. אמא חבקה אותי,
ואבא הניח יד על כתפי ואמר "הבן שלי כבר נהיה גבר, אה?". מר
רודפלד חייך חיוך שקט שלא היה בו כלום. אני חייכתי חיוך שהסתיר
דמעות.  
ואז אנחנו פנינו ימינה, ומר רודפלד צעד משם לבדו במעלה הדרך
חזרה לבניין שלו, שהיה ליד הבניין שלנו. הוא נשא איתו שקית עם
כיכר לחם אחת, וצלע עוד יותר מתמיד בגלל שלא היה לו את המקל
שלו.

"הלוואי והייתי יכול לומר שאחרי זה התחלתי לשפר את גישתי כלפי
אנשים, שהתחלתי לבקר את מר רודפלד, להתייחס לזקנים ביתר כבוד.
אבל לא. כשעבר מספיק זמן שכחתי מזה כמו כל הדברים האחרים.
נמנעתי מלהיתקל במר רודפלד כי לא יכולתי לסבול את העיניים
העדינות והבודדות שלו, שלי הם נראו כל כך עוינות.
הוא נפטר שנתיים לאחר מכן, מבלי שהוא ישמע את הסליחה שלי. מבלי
שהוא יזכה להעניק לי מחילה. ואז כבר היה מאוחר מדי.
והאם את, אחרי שסיפרתי לך את הסיפור הזה, מסוגלת לאהוב בנאדם
שלא זכה מעולם למחילה? שמסתובב עם החטא הזה בתוכו כבר כל כך
הרבה זמן? ריקנות כזאת."