אני לא זוכר מה בדיוק חשבתי ביום הראשון שלי בארץ, אבל גם היום
ללא קושי יכולתי להעלות בזכרוני את תמונות הנוף הראשונות
שראיתי בסיבוב האווירי מהחלון הקטן והעגול לפני שנחתתי. האדמה
נראתה פראית בשל הצבעים העזים שאחרי הפסטורליות הצפונית .
אהבתי את עצי הדקלים, חשבתי שזה עץ יפה. הדבר שהכי אהבתי ביום
הראשון שלי הייתה המזרקה עם צינורות אלומניום בנמל התעופה "בן
גוריון", היא נראתה לי מודרנית מכל מזרקות האבן המיושנות
שראיתי עד אז. כשנכנסתי אל אולם קבלת פנים חיפשתי את אחי
הגדול, יוסי, שהיה צריך לפגוש אותי. הוא עמד בקהל עם מבט מחפש.
כשסופסוף הביט בי, לא זיהה אותי אלא כשניפנפתי לו ביד. אחרי
החיבוקים והשאלות הרגילות על מהלך הטיסה, אחי אמר לי שהשתניתי
וגדלתי מאוד. לדעתי זה היה הגיוני,הרי עברו שבע שנים. כשיצאנו
החוצה אל תחנת המוניות והשמש עמדה בשעות הצהריים וגל חום עטה
אותנו. במונית להרצליה - עיר מגוריו של אחי, לחצתי על הלחצן
בדלת וזכוכית החלון ירדה למטה. הייתי סקרן, רציתי לראות כמה
שיותר. הנהג אמר לאחי: "תגיד לו שיסגור ת'חלון - יש מזגן!" לא
הייתי צריך תירגום. יכולתי להבין את זה, ידעתי עברית מספיק
טוב. בחלון, מול עיניי הרעבות לראות, חלפו בתים לבנים, אפורים
ודקלים. כשהגענו הביתה הוא אמר לי שאנחנו הולכים ל"סופר". לא
היה לי איכפת ללכת לערוך קניות. הסתובבנו בחנות עם העגלה. אחי
שאל אותי: "מה אתה רוצה לאכול?" הסתכלתי סביבי ושיערתי שיש הכל
בחנות הענקית הזאת "לא כלום ". עניתי לו, כי לא היה לי תיאבון
וחוץ מזה הרגשתי בחילה אחרי הטיסה. בכל זאת ישבתי לאכול עם
אחי. הוא שיכנע אותי. טעמתי קצת מזה וקצת מזה. גיליתי שלדברים
מוכרים כמו עגבניה ותפוח אדמה יכול להיות טעם חדש. אכלתי כדי
שיניח לי לשכב לישון. זה היה יום ארוך מאוד בשבילי. קמתי בחמש
לפנות בוקר כדי להיפרד מההורים שלי ולהגיע לטיסה. אף על פי
שבחוץ עמד חודש אוגוסט, הבוקר היה קר בלטביה.      
  אחי לא הניח לי. נדמה לי שהתלהב מאוד מהתפקיד של מדריך
לארצי החדשה וכשעה קלה לאחר מכן מצאתי את עצמי נכנס לבניין
כביר שנקרא "דיזנגוף סנטר". כשבילינו את הזמן בטיול בין החנוית
השונות ועמוסות בסחורה. המקום נראה מלא חיים. אז חשבתי על כך
שכל דבר אצטרך ללמוד מחדש והיה מוזר לחוש כאילו חיים חדשים
מתערים בי, והישנים נדחקים פנימה אל הזיכרון הרחוק רק כדי
שאוכל להשוות ביניהם. התעייפנו מהליכה וישבנו סביב שולחן בבית
קפה. הזמנתי שייק פירות. המלצרית התרוצצה בירכתי בית הקפה
ונעלמה לה בדלת של המטבח להרבה זמן. בתור ילד בן שתיים עשרה
הייתי חסר סבלנות ואהבתי לקלל. לא משהו גס, סתם קללות של
ילדים. בכל מקרה קיללתי ברוסית. הייתי בטוח שאף אחד לא הבין
אותי. אחי לא אהב את זה והעיר לי שאם אני רוצה להגיד משהו,
ולהישאר לא מובן, עדיף שאדבר לטבית, מפני שבארץ יש הרבה עולים
חדשים מבריה"מ. לא תיארתי לעצמי שיש עוד אנשים כמוני. חשבתי
שאני מיוחד.          
  ביום המחרת, בשעת צהריים, כשהתעוררתי משינה שהייתי זקוק לה
כל כך, קמתי מייד על הרגליים. שתיתי כוס קפה ויצאתי מהבית
,הלכתי לגלות את העיר החדשה. בתחנת אוטובוס חיכיתי לקו העירוני
שלדברי אחי יקח אותי למרכז העיר. התיישבתי ליד אישה ובשפה
רצוצה הסברתי לה לאן אני רוצה להגיע. היא חייכה והינהנה בראשה
כסימן שהבינה מה רצוני. הסתובבתי בחוצות העיר. ראיתי קבוצת
נערים ונערות שדיברו בקולניות, מתקדמת לעברי. הצלחתי לקלוט
מהמולת רעשים, שהנושא להתרגשות היה התיק החדש של אחת הנערות.
פתאום פנתה אלי בעלת התיק ושאלה: "אתה חושב שהתיק שלי יפה?"
"כן", עניתי לה מעט נבוך, חוץ מזה לא היה לי שום מושג בתיקים
של בנות. לא הייתי רגיל לאנשים זרים שמתנהגים כמכרים. בדרך
חזרה החלטתי ללכת ברגל, כי העיר הייתה קטנה לעומת עיר מולדתי,
ריגה. הגעתי אל גן שעשועים קטן. ילדים שיחקו "תופסת" אותו משחק
ששיחקנו אני והחברים שלי כשהיינו בגילם. אמא של אחד מהם קרא
לילד שלה, ולפרידה מאמאות אחרות אמרה, "שיהיה רק טוב ושנזכה רק
לבשורות טובות!" אלה נשמעו כברכות טובות. גם אמאות האחרות
נטשו. ישבתי לבד על הספסל. ביחד עם חשכת הערב ירדה עלי עייפות
והראש שלי נמשך למטה. הרגשתי שכאן בארץ אנשים מאירי פנים אוכל
לנמנם קצת על הספסל בגן שעשועים.