זה מכתב בשבילך. על כל השנים שלא העזתי לכתוב לך, או בעצם
להגיד לך. כל אותן מילים שנחבאו...
פעם לא היינו מסתדרות. אני מניחה שככה זה אצל רוב האחיות, תמיד
רבות, אף פעם לא מבינות, אף פעם לא מדברות.
כשרק נולדת, הייתי בת שלוש. קינאתי בך, אני זוכרת. או שאולי
אני לא זוכרת בעצם, וככה סיפרו לי, אז יצרתי לעצמי זכרון משלי.
קינאתי בך על שאת תמיד בבית ואני במעון, קינאתי עד שלבסוף
הוציאו אותי מהמעון, וביליתי שנה בבית.
גם כשגדלנו יותר מעולם לא הסתדרנו. אני חושבת שלא הרשינו
לעצמנו להסתדר. שתינו קורצנו מחומר חזק, חומר שלא נסדק. אף אחת
מאיתנו לא מראה את הרגשות שלה, לא נשברת, תמיד נשארנו חזקות
ויהי מה.
גרמנו לעצמו לחשוב שאנחנו שונאות, ולו רק כדי לא להודות באהבה
שהיתה בינינו. מילים גסות, דיבורים רעים, השמצות, אפילו מכות
מדי פעם. מה לא עברנו? אבל השנים חישלו אותנו.
אני זוכרת איזו פעם אחת שרבנו, הייתי בערך בת 14 או 15. את
זוכרת מה אמרת לי אחרי הריב ההוא? אני זוכרת, וכנראה שלעולם לא
אשכח. אמרת לי שאת שונאת אותי. לא ידעת באותה תקופה כמה המילים
האלו, שכביכול היו חסרות משמעות, השפיעו עלי. לא היה לך מושג
כמה נפגעתי, כמה בכיתי. אמנם עשיתי משהו שגרם לך להגיד לי את
זה, אני לא זוכרת מה, אבל מה זה משנה. אני גם יודעת שמעולם לא
התכוונת למילים האלו, אבל אלו מילים שנחרטו בזכרוני, מילים שלא
אוכל לשאתם שוב לעולם. אחר כך כתבתי לך מכתב, ואת כתבת לי
בחזרה. אמרת שלא התכוונת, וחירטטנו את כל השטויות שהיינו
אמורות להגיד, אבל לא באמת התכוונו לזה, לא באמת הבנו את
המשמעות...
עם חלוף השנים המשכנו "לשנוא" אחת את השניה וטרחנו לספר על כך
לכל העולם. אבל אני חושבת שאנחנו לא חזקות. אני חושבת שאנחנו
בעצם חלשות. לא מסוגלות להודות ברגש החם שאוחז אותנו.
כי עכשיו גדלנו, התבגרנו. עברנו המון, ביחד ולחוד. הרבה חוויות
שלא ישכחו מלבנו. גם טובות, גם רעות, אבל עברנו.
למדנו לדבר אחת עם השניה, לשתף, לחלוק סודות קטנים...
את יודעת איך התרגשתי ושמחתי בשבילך כשסיפרת לי שהתנשקת
לראשונה? אין לך מושג כמה הערכתי אותך על שסיפרת לי.
אני מספרת לך דברים ואני סומכת עלייך. ואת סומכת עלי. ואני
מוצאת את עצמי חושבת עלייך די הרבה.
היום כשחזרתי מהבסיס חשבתי עלייך כל הדרך באוטובוס. כל מחשבה
שעלתה לי בראש העלתה לי חיוך רחב על הפנים. נראיתי מטופשת.
יושבת לבד ומחייכת לעצמי. אבל אהבתי את ההרגשה. ונזכרתי בך,
ובדברים שעברנו יחד. זה הצחיק אותי, זה חימם לי את הלב.
אני מניחה שאת לא יודעת את הדברים האלה. אמרתי לך, אני פחדנית
מכדי להגיד לך. ואני מניחה שגם את תנהגי כמוני.
כל פרידה מבחור, כל חבר חדש, כל ריב עם החברות, דברים שאני
עושה, אני נהנית לספר לך. אני נהנית לבלות זמן במחיצתך. לשמוע
אותך, להקשיב לך, יש לך הרבה מה להגיד ואני אוהבת לשמוע אותך.
את לא יודעת ואני לא יודעת אם אי פעם תדעי כמה את ממלאת אותי,
אחות קטנה.
כמה את חשובה לי, כמה הייתי עושה הכל בשבילך, גם אם מעולם לא
אמרתי, ולא תמיד הייתי אחות טובה ומבינה, תמיד ידעת בלבך שאני
שם, תמיד אהיה שם. את אחותי, דם מדמי, ותמיד תשארי איתי.
אני מרגישה מוזר לכתוב את זה, במיוחד מעצם העובדה שאני יודעת
שאת לא תקראי את זה, ומעולם לא אמרתי לך דברים כאלה. אבל הכל
נכון. המשמעות שלך כלפיי אדירה.
גם כשקשה לך אני רוצה להיות שם, להיות לך כתף, גם כשאת זקוקה
לי אני רוצה להיות כאן בשבילך, בכל זמן, בכל מקום, אם תיהי
שיכורה ותרצי שאבוא לקחת אותך אני אבוא גם לסוף העולם, אם
מישהו ישבור את לבך - לבי שלי יקרע גם הוא, הדמעות שלך גורמות
ללב שלי לבכות, והחיוך שלך... החיוך שלך ממלא אותי באושר. אושר
שכל המילים בעולם לא יכולות לתאר אותו... אין מילים לתאר את
זה. את יודעת, אני אוהבת את השיער שלך אסוף... זה נורא מחמיא
לך. אני אוהבת אותך בכלל, וכל מה שקשור בך... את המון בשבילי.
את הכל בשבילי. יותר ממה שאת יכולה לדעת. אז רק רציתי שתדעי את
זה, אני בטוחה שאת יודעת, גם אם אני לא אומרת לך, בתוכך את
יודעת. אבל אני יודעת שזה לא מספיק. אני יודעת שיום יבוא ואני
אתחרט על כל המילים האבודות, כל מה שלא נאמר. אולי יבוא היום
ובאמת נצליח להיות חזקות. לא חלשות כמו שעכשיו. אולי כן אוכל
לבוא אלייך ולחבק אותך ולנשק אותך ופשוט להגיד לך שאני אוהבת
אותך. זה כל כך פשוט. זה הכל.
אני אוהבת אותך, אחות. ומאחלת לך שלעולם לא תדעי צער או כאב,
בכל דרך שהיא. רק את הכאב המוכרח בחיים, זה שייתן לך להבין את
המשמעות של האושר... אני יודעת שאת תהיי מאושרת. ואני תמיד
אהיה שם כדי לוודא שזה יקרה...
אוהבת,
אחותך הגדולה.