לאחר כמה דקות ששכבתי שם, עם רון, קמתי.
"טום? תגיד, אתה סולח לי?" שאל רון בחשש.
"בטח," חייכתי אליו.
"אמא שלי בטח דואגת..." פתחתי.
"לא, היא לא... סיפרתי לה את הסיפור המלא, וגם עליי... ועל
שפתאום יצאת ככה..." קטע אותי רון.
"יופי", חייכתי.
ידעתי שזה לא 'יופי' קטן, בבית לא אישאר רגוע...
"טוב, אני זז", החלטתי.
"סבבה, חופשי חופשי", אמר רון.
רון נכנס לביתו סוף כל סוף, הוא בירך אותי לשלום. ("שלום...
אני מקווה שתסלח... אני מתנצל..." אמר רון ונכנס אל ביתו).
הלכתי הביתה.
בדרך פגשתי את ניר וכל זה... שוב סיפור איתו; אוף, איתו.
פגשתי גם איזה נער אחד מהתיכון של רון ודפקתי לו על המותן
(מכיוון שלא הגעתי אל הכתף).
הנער הסתובב וצעק על חברו.
התפקעתי.
ראיתי את המורה בדרכי אז הלכתי מדרך אירוך (חחח...)
ואז הגעתי לנורא מכול, נכנסתי למעלית: לאט, לאט.
לחצתי על קומה 10: לאט, לאט.
צלצלתי בפעמון: לאט, לאט.
אבא פתח.
"אתה בסדר?" הוא שאל בישנוניות.
"כן..." אמרתי בחיפזון ורצתי לחדרי. נכנסתי לאיי-סי-קיו,
כמובן, כדי לדבר עם נועה או עם מישהו אחר בכיתה, אבל הכי
השתוקקתי לדבר עם רון.
רון היה בסטטוס: "תשאירו הודעה, מתוקים שלי, אחזור בקרוב..."
אגב, הכינוי שלי הוא 'זומבי 2006' ושלו הוא 'סתם ילד פלא
קטן':
זומבי 2006: היי רון, מה מצב?
סתם ילד פלא קטן: תגיד אתה סולח?
זומבי 2006: בפעם האלף, כן.
סתם ילד פלא קטן: תגיד, שווה לי לשנות כינוי?
זומבי 2006: ברור, הכינוי שלך מחרבן.
סתם ילד פלא קטן: איפה?
זומבי 2006: לא מצחיק...
סתם ילד פלא קטן: אין לך חוש
סתם ילד פלא קטן: הומור
סתם ילד פלא קטן: טום?
זומבי 2006: לא קוראים לי טום.
סתם ילד פלא קטן: זומבי 2006?
זומבי 2006: מה?
סתם ילד פלא קטן: אני מבקש שיעורים ממישהו, כדאי שגם אתה.
זומבי 2006: לא היית בתיכון?
סתם ילד פלא קטן: לא...
סתם ילד פלא קטן: וגם שמעתי שיש לנו מבחן.
זומבי 2006: בוא נעשה "יאללה ביי" כמו שתמיד אנחנו עושים.
סתם ילד פלא קטן: אז
זומבי 2006: יאללה
סתם ילד פלא קטן: ביי.
ניתקתי את עצמי מהאיי-סי-קיו, הלכתי לשירותים, שטפתי פנים
והתכוננתי לצרות...
התיישבתי על הספה וחיכיתי עד שאמא תגמור לשטוף כלים.
היא גמרה.
"אמא..." אמרתי.
"מה?" היא שאלה והתיישבה גם על הספה.
"תגידי משהו..." עניתי.
"להגיד להגיד?" היא שאלה.
"להגיד להגיד." עניתי.
"האמת היא... האמת היא שאני כועסת עליך", אמרה אמא.
השפלתי מבטי.
"אני יודעת שקשה לך", היא אמרה וליטפה את ראשי. "לפעמים, אי
אפשר לעשות ככה סתם מה שבא..."
"אני יודע, אמא... אמא, אני חייב לספר לך משהו, זה על ניר...
ניר, הוא פשוט מציק לי, מנסה להציק לי כל הזמן", אמרתי.
"אני מבינה אותך, בן, אני מבינה אותך", ענתה אמי.
ידעתי שהיא תבין. ידעתי. רון, המלאך שלי, מסביר בצורות שבא לך
להבין.
'טום, אתה הגיבור שלי', חשבתי, 'תמיד תמיד הגיבור שלי.'
