"אהבתי אותה, נורא אהבתי אותה", לחשתי, כאילו מפחד שהיא תשמע,
או שאולי מישהו אחר בעולם ישמע.
נסעתי במכונית שלי, כשהריח שלה עדיין ספוג בריפוד, הריח שהוא
כל כך שלה, ריח בושם מתוק מדי שתמיד התחננתי שהיא תחליף ועכשיו
אני מוכן לוותר על הכל ובלבד שאני אוכל לנשק את הטעם המריר שעל
צווארה, טעם של בושם זול. זו הייתה נסיעת פרידה. טומי לא תשב
יותר לידי בכיסא, היא לא תתווכח איתי על הדרכים שאני בוחר
לנהוג בהם, על הטעם שלי במוזיקה, טומי יותר לא.
היא הייתה שמנה מדי בשבילי, היא הייתה מרימה את הקול כשכעסה,
בבוקר ששטפה את הפנים, היא עשתה קולות כאלה שתמיד העירו אותי,
בחודשים האחרונים ממש סלדתי ממנה, רציתי שהיא תהיי מישהי אחרת.
מישהי שתמיד חלמתי שתהיה איתי. אני לא בדיוק יודע מי זו אבל זו
לא היא, זו לא טומי. ועכשיו שאני חוזר מבית הקברות אני מבכה על
כל החודשים שבהם ביטלתי אותה מבלי שהיא תדע. המשכתי לחבק,
לשכב, ללטף ובלב כבר הייתי רחוק כל כך. רחוק שאפילו היא לא שמה
לב שהלכתי.
הסתכלתי במראה שמבכונית הצלחתי לראות רק את העיניים שלי.
העיניים העייפות, עיניים שחורות שקשה לראות בהם מבט משמעותי.
היא תמיד יכלה לראות, טומי, היא תמיד אמרה "מלכה, תעשה שאני
ארגיש כמו מלכה, רני למה את אף פעם לא יכול לגרום לי להרגיש
מלכה, רק ליום אחד", ואני ברחתי, מה מלכה, מה היא רוצה ממני,
אם היא מלכה אז אני צריך להיות מלך ואני לא מרגיש כמו מלך אני
מרגיש כמו נווד שאיבד את דרכו בתוך ההמון, מבקש יד נעלמה לכוון
אותו לשווא.
נעלמתי בתוכה, נעלמתי ממנה וממני, ובסוף הלכתי, היא אמרה שהיא
תמיד נופלת על אנשים מורכבים ואני לא טוב, אני לא טוב בשבילה.
שקשה לה, קשה לה יותר איתי מבלעדי ואז היא נרדמה ואני נשארתי
עם המילים שלה שחתכו בי בבשר במשך שעתיים, מתקשה לנשום, ובסוף
קמתי מבלי שהיא ראתה והלכתי, הלכתי והיא לא ידעה שאני לא אחזור
יותר, וחזרתי אבל רק בגוף.
אימא שלה התקשרה היא אמרה שהמצב לא טוב ושאני אבוא, נכנסתי
לחדר וראיתי אותה שוכבת שם, היא חייכה אלי, עברו שנתיים ועדיין
אני חי בתוך סיפור, "החיים אחרי טומי", ואין לי חיים אחרי
טומי, כי למרות הסלידה שהייתה לי ממנה אחרי שנפרדנו אני לעולם
לא אוכל לאהוב מישהו ככה, כמו שאהבתי את טומי, "קח אותי רני,
בוא ניסע לים כמו פעם ש..." , הרמתי אותה בזרועותיי הכנסתי
אותה למכונית. היא ישבה שם חיוורת ומתקשה לנשום, נסענו לים,
היה קר, ישבנו לבדנו בים, שותקים מביטים לכוכבים. מבקשים מזור
באורם הנוצץ. חיבקתי אותה, קמתי ממנה והזמנתי אותה לרקוד. אף
פעם לא רקדנו, אני וטומי, תמיד סירבתי, תמיד ברחתי, תמיד היא
התאכזבה, ועכשיו היא אוחזת בי נאבקת בזמן שמכלה אותה ולוחשת
באוזני, "הנה רני, אני מלכה, אני מלכה".
אני נוסע לבית הקברות להיפרד מטומי, וכל הקהל האבל הזה רק
מרחיק אותי ממנה עוד יותר, היא הרי הייתה שלי יותר משל כל אחד
אחר בהמון הזה, אבל רק היא יודעת כמה היא הייתה שלי ואף אחד לא
יהיה עד לאהבה שלנו - שלי ושל טומי. היא מתה, ואיתה מתה האהבה
שלי אליה.
כולם כבר עזבו, התחיל להחשיך, רק הקברן עדיין עמד שם כורה קבר
חדש למת החדש, הוא הביט בי, "אהבת אותה"?  "אהבתי אותה נורא",
לחשתי "אהבתי אותה נורא".