|
בחיים אפורים כמו אלה
שהגשם מסרב בם לרדת
אני הולכת כפופה ברחוב
עטופה בצעיף של רגשות אשם
כמו שהחורף מסרב להופיע
בחיי כמה קשה להגיע
קשה לי לאהוב את עצמי
חיה חיים כמו אבן
אבן בה כולם בועטים
ובאמת ממתי אנשים לאבן
רגשות אהבה מרגישים?
בתוך ארבע קירות של אימה ופחד
סגורה נשמתי יום וליל
ודמעות חנוקות ממלאות את החדר
חונקות אותי מסרבות לצאת
וחושך אלוהים איזה חושך
שורר במבוכות ליבי ההומה
ואיזה צעקות נשמתי צועקת
דרך שקט פי הדומם
כמה הייתי רוצה להיות משוחררת
מכלא גופי הכואב
ואת זכרונות אימי המקללת
להחליף בחיבוק של אדם אוהב
נדמה לי לפעמים
שנולדתי להיות כותל
כותל שמרגיש אך אינו מורגש
אלוהים האם משהו אי פעם ירגיע
את כאב גופי המוכש
וכך בחיים אפורים כמו אלה
שהגשם מסרב בם לרדת
אני הולכת לי כפופה ברחוב
עטופה בצעיף של רגשות אשם. |
|
|
לפעמים קורה
שהעמוד של הבמה
לא מזהה אותי,
ואז במקום להגיד
לי שלום, הוא
אומר לי "תן
סיסמה!" או משהו
כזה ואז אני
מרגיש מ-זה
מסכן, אבל רק
לרגע, כי מיד
אני מכניס לו
ססמה והוא לא
מבין מאיפה זה
בא לו.
אנשם. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.