הקיר נאנח מיואש מעצמו על שיתוקו. הוא כ"כ רוצה לעזור לילדה
הקטנה שצרחה.
מידי ערב הוא מביט עליה מסדרת מיטתה מניחה את כל בובותיה
סביבה.
כשהיא הולכת לישון הוא נשאר ער, אחרת מי ישמור עליה?

אמצע הלילה, הילדה נרדמה מתוך חלום. היא מסתובבת וידה הקטנה
מושיטה קדימה,
מנסה לאחוז בדבר מה אך לא מצליחה.
בייאוש, ידה נשמטת רפויה נוגעת בקיר שאוהב אותה,
מרגיש את חום ידה הקטנה.

ושוב, הוא נשבע לעצמו, הוא ישמור עליה שתישן בשלווה במיטתה.
ככה, בתנוחה עוברית מכווצת מתחת לשמיכה, מחבקת את כל הבובות,
ממלמלת מילים לא ברורות,
וכ"כ בודדה.

הוא רגיל ויודע, גם הלילה תתעורר בצרחה. עוד מעט תתישב המומה,
מביטה סביבה ולא מזהה.
והקיר יאמר לה בקול לא נשמע שהכל בסדר וכלום לא קרה.
הקיר כ"כ אוהב אותה ומוקיר את ידה הקטנה, המזיעה,
כשתיבהל הוא יהיה שם בשבילה.