השם שלה. כמה ששמעה את השם הזה בחייה, הוא עדיין נשמע מוזר מפי
אנשים שלא מכירים אותה. זה לא השם שלה, היא חושבת לעצמה, אני
לא נשמעת ככה. לא לוקחות לה יותר מכמה שניות לקלוט שהיא הוזה,
שזה השם שלה אף על פי שאותו גבר זר מבטא אותו כעוד שם ברשימת
המוצאים להורג. ככה מתחילה האופטימיות.
היא עולה בחשש על הבמה. אף על פי שהאור מסנוור את עיניה היא
יכולה לראות כל אדם בשורות הראשונות והציפייה בעיניהם. היא
אומרת את שם השיר ורואה איך כל אדם בקהל כבר ויתר עליה, כי מי
בכלל אוהב לשמוע אנשים שלא בטוחים בעצמם.
הקול שלה כבר מתחיל לרעוד, היא מרגישה כמו אסון שם למעלה
ותגובות האנשים הם כל מה שהיא מסוגלת לדמיין אחרי שתרד מהבמה.
פתאום השיטות מהסרטים לא עובדות; היא כבר שם כמה דקות ועדיין
כולם לבושים, עדיין היא לא מרגישה כאילו היא כל העולם ואין
אנשים מלבדה. היא מרגישה את הבטן מתהפכת לה ובחילה מטפסת לה
בגרון, משאירה טעם רע של כישלון קרב ובא.

היא מתחילה לצפות בדמיונה במהלך האירועים מרגע שתרד מהבמה.
הבחור הזה עם הקוקו שמסתכל עליה בסקרנות, כמו שגברים בוחנים
אישה נאה, ימחה כפיים ויבוא לספר לה כמה הוא אהב את השיר או
אפילו כמה אהב את איך שהקריאה. אחר כך יבקש ממנה טלפון "כדי
לשמור על הקשר" והיא תסרב, תגיד שהיא בדיוק מפתחת מערכת יחסים
עם מישהו. הוא ישאל אם יש עתיד, היא תהנהן והוא ימלמל חבל.
היא רק בשורה השלישית והשיר הזה, שבבית ישבה עליו וניסתה
להוסיף כדי שלא ייצא כל כך קצר, פתאום נראה אינסופי. צחוק מסיח
את דעתה והיא מעלה את מבטה למעלה, מנסה ליצור קשר עין עם בעלת
הצחוק שכנראה מושא הצחוק הוא לא אחר מאשר היא. היא לא מוצאת אף
אחד, אבל מבטה נשאר למעלה.
פתאום היא מוצאת את עצמה מדקלמת את השיר ומשמיטה את הדף לרצפת
הבמה. היא לא תכננה את זה ככה, היא לא חלמה שהיא באמת תדע
לזכור משהו ולא להתבלבל. זיכרונות עמומים של ילדה קטנה עומדת
מול הכיתה ומנסה להיזכר בשורות מקינת דוד מצטרפים לכל מילה
שיוצאת לה מהפה והמבט שנשמט אז לרצפה במבוכה.
ואז היא קולטת חיוך מנחם, מישהו מהשורה הראשונה שמעביר לה מסר
דרך העיניים, אולי "גם אני עברתי את זה" או "אני אתך". היא לא
יכולה להתמקד בדיוק מה צבע העיניים שלו, אבל הן נוצצות. לידו
יושבת בחורה שאולי קולטת את המבטים ומניחה את ידה על ברכו.
היא מגיעה לאמצע, אמצע זה יותר טוב מהתחלה היא חושבת לעצמה ואז
נזכרת שיש לה עוד חלום בלהות לעבור, אותו סיוט שהביא אותה עד
הלום.
שקט. אלוהים, היא חושבת לעצמה, שידברו, ילגלגו... אבל שלא
יגרמו לי להרגיש כאילו אני היחידה בחדר. אותה מישהי שתפסה
בעלות על זה עם החיוך המנחם והעיניים הנוצצות ממקודם כבר עזבה
את ברכו ועכשיו נראה כאילו היא מחפשת קשר עין. היא מסתכלת
עליה, תחילה תוך כדי דקלום שורות נוספות אבל ללא שמץ של
אופטימיות ואחר כך היא מחייכת. וההיא מחייכת אליה בחזרה והמבט
המוכר של זה שיושב לידה מגיע לעיניה. "אני אתך".
היא רואה בדמיונה את כתב ידה על הדף המקופל שלה, ההוא שעכשיו
נמצא אי שם ברצפה המרוחקת. היא מצליחה להיזכר בדיוק בשורות
האחרונות, איך הן היו בנויות ואפילו את המחיקות התמוהות שלה.
מתחשק לה להתכופף ולהרים אותו, אבל היא לא יכולה להסתכן ביציאה
מריכוז, לא עכשיו. היא מרגישה מעורערת, מרגישה צורך לברוח משם
ולהשאיר את כל הסנובים האלה מאחור מבלי שתהיה להם ההזדמנות
לשפוט אותה. אבל היא נשארת, נחושה בדעתה לגמור עם זה בלי
להתחשב בתוצאות.
נגמר. היא יורדת מהבמה.
תחילה ישנו השקט המסופק שהיה שם במשך כל השיר, עד שפתאום מישהו
מהסוף מתחיל למחוא כפיים, ואחר כך מתחילים להצטרף אליו. תוך
דקות ספורות מחיאות כפיים נלהבות ושריקות מגיעות מכל עבר והיא,
שכבר ירדה מהבמה וניגשה לבאר בתקווה שבעוד היא עוברת לצד השני
של החדר היא תיהפך לבלתי נראית, מרגישה כאילו סלע של לחץ עצום
הוסר מלבה.
שותה את המים שלה ולא מושכת תשומת לב ואילו לא לדקה. נראה שכלל
לא הייתה על הבמה הערב והיא עדיין האנונימית שנכנסה לכאן, אותה
האנונימית שהיא הייתה כל חייה, אותה אנונימית שרצתה להיות.
שבירת החוקים שלה פתאום גרמה לה להרגיש עליונה והיא מזדקפת
בכיסאה, מחייכת לעצמה בשביעות רצון.
סליחה? מישהו ניגש אליה מאחור. רק רציתי להגיד שהיה מדהים, ממש
אהבתי את השיר שלך.
והיא מסתובבת, צופה את המחזה שייגלה לפניה.
ההוא עם הקוקו.
יותר מדי צפוי.