הייתי פעם הדבר הכי יקר בעולם,
כשהחזקת אותי בין זרועותייך והיית מוכנה לוותר על הכל למעני
הרגשתי שאין מאושר כמותי על פני תבל
ואהבתי אותך כמו שאוהבים בית ושורשים וחלומות ילדות

מאין להט כזה אינסופי בתולי ומשוחרר
את שעודך בחלומותיי אבל באף מקום אחר אין לך זכר
זמן רב חייתי ספון בבועתי מסרב לתת לתמונה שלך לנדוד
הייתי למצבות זיכרון, קברי אוהבים ולא מניח לאבד

דבר יקר.  כך תמיד גרמת לי להרגיש בנשימתך
אחר כך נשים אחרות אהבו אותי על שום צחוקך
שנטבע בעמקי נשמתי והיה לאני
שדדתי את דמעותיהן כקורבן-מנחה והייתי שלך וקצת שלהן

את נשיקותייך הרכות הענקתי כעיוור, בעיניים עצומות, לכל הנוטל
אהבה אותי אחת שנה תמימה עד שחשתי
יסורי מצפון על שום חוסר הנאמנות, על כך שאף פעם לא הייתי
שלה, כי תמיד שלך

הלכתי באחד הימים האלו, שהדמעות לכודות בגרון
לאחר אלף ימים כשכבר היית כלואה בברית נישואין עם אחר
והנחתי לך ללכת
מה מהר התפוגג כל חלום ואהבות הפכו לאפר

געגועים מציפים את ליבי אבל לא נראה שיש דרך
נשבענו שנאהב לנצח ימים
אבל ההבטחות חיוורות הן ותמימות
ומהי אהבה כשאי אפשר אפילו להתראות?

יושב על אדמת נכר לחה
מחוץ לכל אותו חלום אהבתי אותך
בשום מקום כבר אין לי מקום
אני מוצץ סיגריה וחושב עלייך