שי צעד לידי, התרמיל הגדול על גבו החשוף, השזוף מאוד - אחרי
שבועות ארוכים שבהם נגלה לשמש הקופחת יום יום - פניו נוטפים
זיעה, שערו דבוק לראשו ותלתל סורר ירד על מצחו הרטוב, מסרב
בעקשנות לזוז ממקומו ולחזור אל ידידיו.
"שי, עצור רגע!" קראתי לפתע.
"מה קרה טלי? את בסדר?" שאל בקול רך ונעצר.
"אממ... כן... זה פשוט ש..." קרבתי אליו, נשקתי לו קלות,
והמשכתי ללכת.
שי נשאר לרגע עומד במקום, מופתע מעט, ואז מיהר להשיג אותי ותפס
את זרועי.
אני אוהבת את המגע שלו, שהוא לא עדין ורכרוכי מדי, ולא גס וחזק
מדי. מגע נעים שכזה, אך עם זאת, מראה נוכחות.
"בשביל מה זה היה?" שאל בחיוך.
"סתם, היית חמוד כזה, אז התחשק לי לתת לך נשיקה", משכתי
בכתפיי.
"חחח... כן, אבל בכזאת הפתעה?" חיוכו היה גדול אמנם, וחשף
שיניים לבנות להפליא, אך אני הרגשתי נעלבת.
"לא מצאה חן בעיניך ההפתעה שלי? אם כך, מעתה אודיע לך מראש על
כל נשיקה שאני ארצה לתת לך - אם אני ארצה בכלל!"
שי זיהה את העלבון בקולי, עטף אותי בזרועותיו החסונות, ואימץ
אותי אל חיקו.
"אמרתי לך שאני אוהב אותך?" לחש באוזני.
"לא..." אמרתי בקול מתפנק, "לא אמרת..."
"אז אני אומר עכשיו - אני אוהב אותך, טלי שכיח!"
נשיקה.
ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד...

את הזריחה בבוקר המחרת פספסנו, מכיוון ששעות השינה שלנו השתנו
לגמרי, ואף נשכחו מדי פעם - אך לשקיעה הספקנו להתעורר.
מעולם לא ראינו מחזה כה יפה!
העצים הסבוכים הוארו באור אדמדם שכזה, הציפורים הגדולות
והססגוניות מכולן שבו לקיניהן ולגוזליהן הקטנים, והשקט, השקט
שכל כך אופייני למקום הזה בשעות היום, הופר לפתע, עת נגעו - גם
אם בלטיפה קלה ונוגה - קרני השמש האדומות במי הנהר הארוך,
שהתפצל לשלושה מפלים מרהיבים.
שם, על סלע גדול בסמוך לנהר, ישבו שני צעירים.
מאוהבים למדי, אף על פי שהכירו אך לפני יומיים.
ושם, סיפר לי שי את הסיפור על פרולות הנהר.

פרולות הנהר הן - לפי האגדה - פיות שזה עתה נולדו, ועדיין לא
חונכו כראוי. כך הן נקראות עד גיל חודש ימים. כמובן, אין איש
שאינו יודע שחוק מספר 1 אצל פיות הנהר הוא לעולם, אבל לעולם,
לא לגנוב אהבה.
הפרולות, בגלל היותן לא מחונכות להפליא, מנסות להגיע אל בחור
של מישהי, כבר מהרגע הראשון בו הן יוצאות מפרחיהן אל אוויר
העולם.
לרוב הן מעדיפות בני אדם.
בני האדם נוחים מאוד לצרכיהן: הם אינם נאמנים והם מתפתים
בקלות; קסם פשוט ביותר יכול להשכיח מהם את עצם הפגישה.
אך הבעיה הייתה, שבני אדם לא הרבו להסתובב בקרבת "נורה
פיירינה" (או, כפי שנקרא בלשון האדם המדוברת: "נהר הפיות
העתיק"), ורק לעתים בודדות נקלעו לאזור מטיילים בודדים שהפכו
לקורבנות פיתוי.
הבעיה אצל הפרולות - כך אמר שי - היא שקסמן על בני האדם כה
חזק, עד כי אין לקורבן יכולת להתנגד.
הן יפיפיות, נמוכות ורזות, אך מה שהכי כובש בהן (ואף הפך במידת
מה לסימן ההיכר שלהן) הוא החיוך. חיוך ממזרי כזה, שחושף שתי
שורות של שיניים לבנות ויפות.
כל אדם חי, הנמצא ברדיוס של פחות מחמישה מטרים ממנה, בעת
חיוכה, נכבש לגמרי, ואינו מסוגל לדחות את הפרולה היפיפייה
מעליו.
"אך כמובן שאלו רק סיפורי פיות", גיחך שי, ואני צחקתי.
נרדמתי בשק השינה די מהר, אך לא עבר זמן רב, ושמעתי קולות
צחקוק שהעירני.
קרבתי אל מאחורי העץ שהפריד בין שקי השינה שלי ושל שי, אך לא
נגליתי אל האור.
ממקום מחבואי, יכולתי לראות אותה היטב.
פרולה.
בעלת שער כחול ארוך וגולש, עיניים בצבע הים ושמלה קצרצרה בגוון
אינדיגו. מדהימה ביופיה.
הפרולה עמדה ליד שק השינה של שי, שרביטה בידה, והיא ללא ספק...
מפלרטטת איתו!
עצמתי את עיניי. הרי זהו הסוף! שי ילך ודאי עם הפרולה וישכח
אותי.
"לא!" נשמע קול תקיף ומוכר.
פקחתי את עיניי, ונדהמתי.
"תראי, טוקה, את מדהימה ומהממת, וברצון הייתי בא איתך, אבל אני
לא יכול. את מבינה, אני מאוהב".
שי סירב לה!
הפרולה היפיפייה - טוקה, כנראה שמה - נראתה מבולבלת. איש מעולם
לא דוחה פרולה! זה לא הגיוני! זה לא טבעי!
היא ניסתה להתעשת. חייכה את חיוכה הכובש.
שי דחה אותה שוב!
טוקה התבלבלה שוב. היא ניסתה להטיל עליו כישוף, אך מאמציה עלו
בתוהו, כיוון ששי כבר היה תחת הכישוף החזק ביותר בעולם - אהבה.
שי נשאר איתן, נאמן, ולפי כל התחזיות - החבר שלי.
לא יכולתי שלא לחייך.
חיוך לבן, ממזרי.
בוהקו של החיוך היה כה עצום, עד שאפילו טוקה, ההמומה עדיין
מכישלונה, לא יכלה שלא להבחין בו, אפילו שצלו של העץ הסתיר
אותי.
טוקה עצרה. אני חושבת שהיא הבינה. אחרי דקה, היא פרשה את כנפיה
המוסתרות בגבה והתעופפה משם.
יש דבר אחד שכל פרולה נולדת איתו, והוא החוק שאומר, שפרולה
לעולם לא תצליח לגנוב בן אנוש, המאוהב בפרולה אחרת.