כשבלילה העננים מכסים מעט את הירח והוא מטושטש ומסתורי, הוא
הולך לחפש שלווה. הוא הולך בשדה המוזהב חיטה, תחת הדרך שמאירה
לו הלבנה. הוא סומך על הירח שיסלול לו דרך ראוייה, דרך נכונה.
אבל הוא אינו יודע שאת הדרך הנכונה מנתב לנו הלב, הרגש הפורץ
מתוכנו. ויום אחד כאשר הירח לא הופיע הוא בכה עד עימקי נשמתו.
הוא הרגיש כנמלה שהסיטו אותה מדרכה ואינה יודעת לאן ללכת.
הוא כעס על הירח שאינו שם בכדי לתת לו כיוון, הוא צעק אל הירח
שימשע בקולו: "ירח שלי, לאן הלכת? ירח שלי, אני צריך אותך, לאן
אלך בלי האור שיאיר לי את דרכי?" ואין מענה ליסוריו.
הוא בכה וכאב לו, הוא היה מבולבל וחשב לו.
אז לפתע בקע קול מאחוריו. זה היה הירח.
"הגיע יום ואתה צריך לסלול לעצמך את הדרך, לך בעקבות הרגש, לך
בעקבות החלומות שלך. אל תבקש שמישהו ישמור על הדרך שלך שלא
תסטה ממסלולך, כי בחיים כל אחד סולל לעצמו את הדרך שהוא חפץ
בה. גם אם זה קשה - אתה תצליח, אני מאמין בך".
הילד הקשיב ופתאום הוא הבין. הוא הפסיק לבכות, ניגב את דמעותיו
מעל פניו הבוכיות. הוא קם ואמר לשמים בקול רך ואסיר תודה:
"תודה ירח שלי, אני אוהב אותך".
ומאותו רגע הילד הבין שהדרך שלו סלולה בתוך ליבו. הוא רק צריך
ללכת בה.