175, רזה אבל לא יותר מדי, שיער שחור עד הכתפיים, בתספורת
אופנתית כרגיל, גב זקוף, חצאית מינימאליסטית בצבע קורע עיניים,
חולצה קצרצרה עם מחשוף מכובד, סיליקון בדיוק במידה הנכונה כדי
לעשות אותה מושלמת. רגליים ארוכות, ישרות ויפות. תחת חצוף
וסקסי. פנים של בובה.
הולכת ברחוב כאילו היה מסלול דוגמנות. בגיל המושלם, המקצוע
המבוקש ביותר. בחורים מסובבים את הראש ועושים תאונות כשהיא
עוברת ליד. כל בחורה היתה נותנת הכל בשביל להראות כמוה. עיניים
כחולות וצלולות. ילדה חכמה, אוהבת, מתחשבת. בית מפואר, משפחה
טובה. מושלמת, כביכול...
צעד בטוח ומהיר, אבל רגע, לא! לא שוב. נכנסת לסמטה חשוכה,
נצמדת לקיר עם גבה. נשימה, לקחת נשימה עמוקה. שחור בעיניים,
קור כלבים, מזיעה ורועדת. דמעות מתחילות לזלוג, ולא מבחירה. אף
אחד לא יודע מי היא, ומה קורה לה באמת. איש לא היה מקנא אם היה
יודע את האמת.
רגליים רועדות, מאבדת שיווי משקל. קריסת מערכות-שוב לבית
החולים מחר. פותחת את התיק, זריקה מהירה לתוך הווריד. לבלוע את
הכדור הצהוב ביחד עם הכחול. ואחרי חמש דקות כשהדופק מתייצב גם
את הכדור האדום.
לאחר כרבע שעה מצליחה שוב לעמוד על רגליה. יוצאת מהסימטה
החשוכה וממשיכה באותה הליכה בטוחה. כן, שוב אותה בחורה מושלמת.
כל שעה עגולה-איבוד הכרה, כל יממה-אינפוזיה, כל יומיים,
שלוש-התאשפזות לכחצי שעה. כל שבוע ביקור אצל פסיכיאטר. כל חודש
נסיעה לרופאים בחו"ל. כל שנה, בדיקה חדשה. והפעם, בבדיקה תוצאה
חדשה. אין יותר בדיקה חדשה, נשארה לה פחות מחצי שנה...