ברגע אחד נפתחים שערי שמיים ואני עולה במרכבה הנכונה במספר
הנכון ללא שום עיכובים. מחזיקה את הכרטיס למקום הנכון ובידי
מזוודה קטנה ומרופטת, היא צריכה להספיק לי, כך אני אומרת
לעצמי, ספק בשכנוע ועולה על הרכבת.
זה לא שלא הייתי שם קודם. זה לא שלא היכרתי את יושבי הרכבת
ונוסעיה. זו תמיד אותה רכבת, רק שפעם הייתי קשורה אליה ורצה
חסרת נשימה. בתחנה אחת, כשעצרה, החלטתי להשתדרג. כן, פשוט
להיכנס פנימה. היה קשה, עם הרבה בושה בפנים ועזות מצח בחוץ
דחקתי את כף רגלי הקטנה בדלת ולא נתתי לאיש להדוף אותי. אני
חושבת שזה היה בגיל שמונה או משהו כזה. מאז יכולתי להתהלך
בקרונות מסוימים. הנוף היה סביר וכפות רגליי היחפות (לא הספקתי
מעולם לנעול נעליים למסע וגם לא לקחת עמי מימיה ותרמיל, כובע
ומפה) דרכו להן על מחטים וזכוכיות מנופצות. לי לא היה אכפת.
הרי הספקתי לרכבת. מעניין ומצחיק להבין שיש רכבות המובילות
לחיים והיו רכבות שהובילו להשמדה. מענייין אם זו אותה רכבת
במובן הפיזי אך גם במובן המטאפורי של המילה.
בוקר אחד קמתי. עצמותיי כאבו וליבי הלם בחוזקה. לא יכולתי
יותר, בכלל! הקרונות נראו לי קטנים ונודפי צחנה, האנשים נראו
רגוזים וחסרי מנוחה. החלטתי לצרור חפציי שוב ולנסות לפתוח את
הדלת.
היבטתי מבעד לדלת, אבל היא הייתה חסומה, לא יכולתי לראות דבר.
יכולתי רק לדמיין מיהם היצורים החיים מבעד לדלת הזו, מה הם
עושים, אך לא יותר מכך. פחדיי אמרו לי כי וודאי הם חיים בדיוק
כמוני- מנסים אף הם להגיע לצד השני, אך גם הם אינם יכולים.
ואולי... אולי מצבם רע אף יותר משלי. זו ההזדמנות לומר תודה,
לנשק את העפר עליו דורכת אני ולהודות לבורא כי אני חיה וקיימת
ואף בנינוחות מה ולומר ברכת המזון וה... רגע. כל השנים האלו לא
באמת אכלתי, אני אפילו לא יכולה להודות על המזון והמיים. לרגע
נעו חיי כסרט בעיני רוחי. לא. אין זה ייתכן! הכיצד? חזי הלך
והצטמק ולפתע ניסה בכל כוחו ובורחו לדחוס לתוכו מה שאולי נקרא
אוויר. סחרחורת תקפה אותי. קירות הרכבת כמו סגרו עלי וחריקותיה
וצופרה הלמו כפטישים באוזניי. רצתי להקיא. לא היה מה. הייתה זו
בחילה רוחנית. בחילה קיומית.
מי אני. למה דווקא אני? איזו מן מציאות מחברת אותי. ולאן. זו
אפילו לא הייתה שאלה.
כמו מים שיצאו מגופי והכו לפתע צמיגיים הרגשתי כיצד אני עוזבת
את גופי שלי אני, ויוצאת למסע. לתור אחרי קרון אחר ברכבת,
ואולי, אולי לרגע אחד, לרדת באחת התחנות כדי לנוח, לשאוף
אוויר ולהחליט לאן פניי מועדות. גוף צמיגי נוסף של ילד בחליפה
מחוייטת אוחז בכפותיה של איזה כמו הודית שמנה לבושה סארי
אומרים לי שניהם, שלא כדאי לרדת מהרכבת. היא לא מחכה בתחנה.
ולפני שאני שואלת מתי הרכבת הבאה צריכה לבוא, הם מחייכים וללא
קול עונים לי בליל מילים. את מבטיהם הטובים אך המסמרים נצרתי
וידעתי כי כף רגלי לא תוכל לרדת מהרכבת. בכל זאת בדקתי את כפות
ידיי כדי לוודא כי אני זו אני ואין זה חזיון תעתועים או חלום.
לא ידעתי מה לבשתי. נדמה היה כי ראיתי רגליים קטנות שזופות של
ילדה קטנה וזוג צמות, את התרמיל לא מצאתי ובמקומו אחזתי בדובי
קטן. מרוט,עייף וחסר עין. דחפתי אותו לתוך שמלתי ופתחתי את
החלון. ציפיתי למשב רוח רענן, לריח של שדות ומרחבים. נדמה היה
כי מציאותי מתפצלת. מן הצד האחד חשתי כולי כאילו הריאות
מתמלאות בשלל ניחוחות אביביים והפרחים נפרשים במרבדי צבעים
מתחת לרכבת, כרי דשא ומרחבים עד אין קץ, והפרחים בהם לוטפים
אותי ומתחננים כי אקפוץ ואהנה מן הטבע הזה. והצד השני נותר כמו
עובר ברחם אמו, אינו נושם, רואה את הדברים מבעד לזיגוג כלשהו,
מבעד שמיכה רטובה צמיגית. נוגע לא נוגע. כן. כמו עובר שמפרק
הכל דrך עיני אימו. האם לא נולדתי אני? האם אמי הייתה צריכה
לעזוב את רחמה כדי שאבין שאין דרך חזרה? שבאתי לעולם ואיני
יכולה להתחרט יותר?
בו ברגע אני מגששת באצבעותיי אחר נקבים או ידיות מחוץ לחלון
הרכבת על הדופן.
אני ממשיכה את המסע. כמה הפסקות של פרסומות וחזרנו. אז חזרנו.
רעיונות של חיים מבעבעים בי ואני מחליטה למצוא מראה כדי לסדר
את שערי. אני מרגישה מלוכלכת ומעט פרועה. אני מביטה סביבי כדי
לראות האם ישנה מראה או חלון או זגוגית כהה או אפילו איש עם
משקפי שמש שאוכל להביט בעדשותיו כדי להיווכח איך אני נראית.
אולי אני אינני אני. אולי אני יצור בעל צורה אחרת או צורה
משתנה. אולי עכשיו אני כך ולפני רגע ובעוד רגע אני אחרת
לגמרי.
אני מבחינה באיש היושב חמוש במשקפיים כמו שאומרים, קורא עיתון
גדול המכסה אותו. כיצד ידעתי שיש לו משקפיים אם איני רואה את
עיניו. היד מתחילה לכאוב לי. יד שמאל. האם זה המפתח לתודעה?
שמעתי פעם מחברה כי אותו יצור מאחורי העיתון הוא פחדיי הגדולים
ביותר. אני רוצה לבקש ממנו להסיר את העיתון ומפחדת. מנסה
להעלות על דעתי מהו הפחד הגבוה ביותר שלי- מהו צוק האימה הפרטי
שלי ממנו אין לקפוץ אך גם אין דרך לרדת. שביל תלול עד למאוד
ללא מדרגות. להיות לבד? להצליח? להיכשל? עליי לטוות את מלאכת
חיי בקפדנות. כבר איני ילדה הכרוכה אחרי שולי שמלתה של אמי
ואני צועדת לי בראש מורם.
איני יודעת מהו הפחד- אולי הקנאה אולי האכזריות. אולי החברה או
הסביבה. אין לי ספק שהיצור מאחורי העיתון הוא בעצם אני. אז
קדימה, אני חושבת, אולי סופסוף אצליח להביט בבואתי?
שאון הרכבת הופך מחריש אזניים. אנו מתקרבים לתחנה הבאה. אני
רואה את מליוני האנשים כמו נחיל זבובים בתחנה, ועליי להחליט אם
אני נשארת במקומי או מנסה למצוא קרון טוב יותר, מרווח יותר.
אני נעשית חסרת מנוחה וחושבת לאן עליי לשלוח את כתביי, רוצה
כבר לסיים לכתוב את המסע כדי שעורך עיתון ידוע ימצא בו עניין,
אך יודעת שכל עוד אני כותבת המסע נמשך ואל לי לעצרו. זו תמצית
חיי ואם ישבר הבקבוקון, הריח יתנדף באוויר לדקותיים בלבד ואז
אל תהומות הנשייה של היקום, אולי פשוט אמצא עצמי מתחת לגלגלי
הרכבת בצורה הרוחנית של העניין, אך מכיוון שאנו רוח וחומר
ואנרגיה, הרי שהכל אותו דבר.
אני יוצאת מהחלון, הרוח פורעת שיערותיי, ובכל זאץ אני מחליטה
להיכנס חזרה. טעם החופש הוא דוגמא מפחידה לעצלות. אני ניגשת אל
הדלת. הידית מצביעה לכיוון האיש - ארנב בצורת דוב שנושא עגלת
משקאות. כמו עליזה או אליסה אני קונה תמורת חיוך גדול ורחב את
מקבץ הדמעות וברגע האחרון מחליטה להמיר את בקבוק הדמעות שלי
בנאד שמחה חריף. כן. השמחה משכרת. כולי תקווה שלא תצליח לשקר
אותי. אני טועמת מהמים בהכרת תודה ובהכרה שאין תמורה לסבל, חבל
לשתות את דמעותיי הן רק מעייפות ומחלישות. אני מתחזקת מעצם
הידיעה הזו ובין קפלי הבגד שלי אני מותירה את הבקבוקון החדש
ויודעת שהוא ישמש אותי לתובנה מאוחרת יותר.
אני מביטה דרך חור המנעול. אני מתחילה להריח כחול וכתום אבל גם
צבעים כהים. אני מבחינה כיצד אפי ועיניי כבר שם מעבר לדלת, אני
שומעת את כפות רגליי עוברות בחלקלקות את חור המנעול, הן אינן
מטופפות מעדנות על גבי רצפת הקטיפה. קול פעמוני זכוכית
קריסטלית ממלא את האוויר והרוח נעשית מתונה ויתר, היא אינה
פורעת שיערי או מסמרת ומקפיאה אלא מתחילה לזרום מאפי אל
ראותיי. אהה... אז כך נושמים? הצבעים הופכים חדים יותר ובליל
של חפצים כמו מחסן גדול של פנימיות אופניים משומשים ודובי ורגל
מעץ תחפושות שטיחים מגולגלים וכורסא עתיקה. הכל מונח שם. אבל
היכן האנשים? במו אוזניי שמעתי את קול צחוקן המתגלגל של עלמות
בדרכן אל נשף ריקודים או קונצרט מהמם בו תפגושנה מחזרים. אני
מסיטה מבטי, וכשאני מחזירה אותו אני מבחינה בכך שהחפצים כמ
התבלבלו וכל אחד מנסה לתפוס את מקומו שנייה לפני שאבחין כאילו
הם חיים. אני ניגשת לכורסא. סבא שלי יושב בה ומעשן, אני מלטפת
את חוגת הטלפון הישן ומייד באות הדמעות, באים הזכרונות. רגע
אחד, לא להתרפק על עבר רציתי. אני רוצה לקום וללכת אני רוצה
להשאיר הכל כאן ולהמשיך לקרון הבא. קרוב יותר לאלוהים. אלוהים.
אלוהים? מהיכן שאבתי את המונח התיאולוגי-פילוסופי, וכשקניתי
כרטיס בכלל אף אחד לא אמר שהיעד הסופי הוא אלוהים. מקסימום
דהרמסללה. אני חושבת ומשחזרת ומבינה לרגע, שבעצם מעולם לא
קניתי כרטיס. מאז ומעולם הייתי ברכבת הזו, פעם מבחוץ- קשורה
אליה בעבותות ובמוסרות ואח"כ הצלחתי להיכנס.
אני עוצמת עיני ומתיישבת- מחליקה על הרצפה. אלוהים. היא מוכרת
לי. אני ממששת בידי את השטיח הארגמני ויודעת שהוא שדות של
קמפוס רחב. כאן הייתה אהבתי הראשונה וכאן נולדו ילדיי. האם
הייתי פה בעבר? האם התקדשתי לאלוהים? האם מצאתי עצמי?
בת כמה אני? לא יודעת לכמה זמן נרדמתי, אבל שעון אורלוגין
פנימי מנסה להעיר אותי ויד נעלמה כמו שפכה רסיסים בעיני. הייתי
פה. בעבר. בתור שומר. מנעתי מאנשים לעבור קרונות, ואולי עכשיו
מונעים ממני לעבור.
הייתי פה. אני יודעת בוודאות. אבל מה הייתי? ועד מתי? הייתי
גבר? אישה? ילדה? מתי החזרתי והתגלגלתי, והאם אותם שפגשתי
נפגשנו בעבר? הם נראו מוכרים.
שוב אני ילדה. הפעם גדולה יותר, חווה את אכזבותיי ופחדיי בריח
הגשם הראשון. מוזר שנפתחים לסבל, אך האושר מסמא ומפחיד, סוגר
ומכווץ- אלוהים, רק לא אושר, תן לי מנה טובה של סבל אוריגינל,
כזה שאוכל לרחם על עצמי ולפתוח עוד סלון אירוח, תן לי עוד תו.
אני שומעת מנגינת חליל. אני יודעת שאני לא מוסיקאית. אני לוקחת
אוויר ריק בידיי ומחללת בו. אילו טעמים עוברים בפי. אני מחללת
את דרכי הבייתה לאור אבני החצץ הזוהרות באור הירח, אני חוזרת
הבייתה ופייה טובה מנקה את שמלתי הלבנה מכתמי הפחם. אני חוזרת
הבייתה מתוך בטנו של הזאב. האם הצייד מלווה אותי? האם אני
צריכה מלווה? הרי אני יודעת לשמור על עצמי.
אולי הוא שם והוא שקוף כמוני וטרם יכולתי להביט בעיניו.
תמונות. אלף תמונות של זוג ביחד. כל כך שנאתי תמונות. אני
בטחתי בך שלא תעזוב אותי ועכשיו התמונות משמשות עדות אילמת.
רגע, עדות למה? הרי פרידה לא הייתה כאן. אני נושאת את התמונות
ומרכיבה בהן פאזל גדול. אני חותכת ובוצעת מהן כל דבר שיכול
להכאיב. אני משאירה אותן ללא שוליים חדים. גוזרת בעדינות
בעיגולים. אולי הגיע הזמן להיות עדינה עם עצמי. אני חושבת
שהגיע הזמן להיות עדינה אבל בד בבד לא לוותר. ללכת על הליגה של
הגדולים כך קוראים לזה. להיות מספר אחד. להמשיך. לאחד. לתקשר.
מחר אולי עוד תחנה. זוגות זוגות של חברים עוברים לפני כמו
בתיבת נוח ואני מכניסה אותם לתוך קוביית קסמים. כל הזוגות
נכנסים. גם אלו שרבים, גם אלו שאוהבים... ומחוץ עומדים פרטים.
פרט. הבודד מזוג או פרט. ואני רואה כמה יופי יש בלבד, יש באחד,
לא רק באיחוד. העצמאות, הנתיב של כל אחד. אני יודעת. אבל לא
מפנימה. אני מנסה להכניס רגל לקובייה, אבל מהר מאוד נפלטת
החוצה מחמת האדים. זה יהיה יותר קשה ממה שחשבתי אני אומרת
לעצמי. ושומעת בתוכי את הקול שאינו ממהר להתיישר עם הזרם. כמה
באמת אני רוצה להיות בתוך קובייה? אני פורצת מסגרות כל חיי- אז
מדוע חשובה מסגרת זו? מה אני באה ללמד ומה ללמוד? רגע, אני רק
בת שמונה.
רק בת שמונה אבל יודעת הכל? כל זה בגלגול אחד? אני פה. אני פה
עשרות פעמים הייתי פה. אני רוצה לצאת. תוציאו אותי מפה אני
רוצה לצאת.
איזו חרדה, הזיעה, הנשימה, הדמעות, אני נוטה התעלף.
את נוטה להתעלף אומרת לי המשרתת במבטא אנגלי כבד. היא חמורת
סבר אך קולה מרמז על נינוחות לא הגיונית. היא מנגבת פניי
במטלית לחה. פעם כששמענו שהמציאו מטוס, חשבנו שהקץ יבוא
לייסורינו. נוכל כולנו לעלות בטיסה אליו, אבל זה היה בדיוני
לחלוטין, אולי רק מיוחסים נוטים לעלות, אבל כוח הכבידה מחזיר
אותם אל הקרקע. לפעמים, היא לוחשת, בכלל עדיף לא לעלות, כי
כשחוזרים הכאב מהנפילה הוא כל כך גדול, ואז הכל הולך לאיבוד
המבט בעינייים מיטשטש, המילים מגומגות ויש נטייה לסינדרום
ירושלים. סינדרום ירושלים, אני חושבת לעצמי. שמעתי פעם את
המושג הזה. אולי חייתי בירושלים פעם? מה זה? הרכבת נוסעת לשם?
אני מביטה בה, היא נעשית כפולה ומשולשת. החדר נע במעגלים
בסחרור מטורף. אני מקיאה את נשמתי.
זהו. החלטתי לשים קץ לחיי. אין טעם. אך מה הטעם להתאבד? זה ממש
כמו סיזיפוס לעלות ולעלות במעלה ההר ולשאת את הנטל של האבן
הכבדה אך מייד אח"כ להתגלגל חזרה ואז שוב וחוזר חלילה. אז גם
אם אעלם, הרי אחזור, ואז אצטרך למצוא מקומי ולהידחק חזרה אל
הקרונות האלו. נורא ואיום. אני מרגישה איך הכתונת שלי מתפרקת
להיות שמיכת טלאים. בכל טלאי יש סרט קצר: חלקם מצויירים חלקם
עם גיבורי קולנוע וחלקם איתי והם רצים במקביל. אני רואה את
הקבוצה. אני רואה אותי בצבא. אני רואה אותי כותבת את המחזה
הראשון שלי. אני רואה איך הלב שלי נשבר בפעם הראשונה - הוא
נחבט בקרקע ומתרסק לאלף רסיסים- נו, מה חדש, את זה ידעתי, אבל
רגע... לא ראיתי אף פעם שאלפי פיות גחליליות נושאות את
הרסיסים, ונושקות להן. הן מלטפות ומבריקות באבקות שונות ואז
מניחות את הפיסות על כרית קטיפה נעימה וריחנית ומחברות אותו
להיות לב גדול יותר, שלם יותר, אוהב יותר, הי רגע- מה הן עושות
עם הלב שלי? הן מניחות אותו בקופסה במוזיאון, או אולי זו כספת,
ומחזירות לתוכי חיקוי זול. הי- מה אתן עושות? זה הלב שלי- אני
לא יכולה לחיות בלי הלב שלי, מה ישאב לי את הדם? וחוץ מזה איפה
אני אוהב ואשמח ואכעס ואשנא? רגע, אני לא זוכרת בהיסטוריה
המשפחתית שלי ניתוח לב- כלומר שניתחו אותי...
אני רואה מורים ומורות, אני רואה כסף נופל ובורח, אני רואה
אותי בוכה אבל מתקשת ללכת באותה הדרך שוב ושוב. אני רואה את
הגחליליות עומדות ליד הקופסה ומתלבטות אם להניח לי לקבל את הלב
שלי פעם נוספת, האם עכשיו אדע לאהוב באמת. לאהוב עצמי. לאהוב
את האחד, לאהוב את תוך תוכי ומשם החוצה לעולם. אני רואה חד קרן
ומונולוגים ודיאלוגים שעשיתי אני רואה השפלה. אני רואה שמחה.
היקום לא נותן מתנות על סבל- רק על תובנות. מהדהד לי המשפט.
אני מבטיחה לעצמי לא לבכות, לא לרחם, רק להחליט לבדוק איך אני
יכולה לקבל את הלב שלי חזרה. ובאותה נשימה עולה בראשי התהייה-
האם הפגישה עם אלוהים תחזיר לי את הלב או להיפך, רק כשאקבל את
ליבי בחזרה, רק אז אוכל לראות את האלוהים?
אני צריכה לישון על זה כנראה. אני סוגרת את המניפה, מכסה עיני
בצעיף שמצאתי, ומבלי לשים לב כי הוא עשוי נמלים מזהב אני
מתערפלת אל תוך שנתי. מחר יום חדש. |