תכננתי להגיד לה את זה. מאוד רציתי להגיד לה. גם תכננתי לזה
זמן ומקום מסוימים. זה היה צריך להיות ברחוב לפני שהיא עולה על
המונית לתפוס את הטיסה.
היה לי יום שלם לתכנן את הכל בראש. למרות שברובו סתם התעסקתי
בעצמי.
זאת הייתה נקודה קריטית. מהצמתים האלה שהחיים יכולים ללכת לשני
כיוונים. במקרה הזה זה היה מאוד חשוב שהם ילכו בכיוון שלי ולא
באיזה סתם כיוון משל עצמם.
רוב האנשים שאני מכיר, אתה ממש יכול לדעת מה הם יגידו בכל
סיטואציה, אך הם חושבים, מה הם יעשו, אך הם ירגישו. זה כמו
להתעורר בתוך החלום שלך ולדעת שזה שמדבר אתך בחלום, הוא יציר
של המוח שלך. וכל תגובה או מעשה שלו יהיו לפי התבניות
המוכרות.
במצב כזה אין דיאלוג. בשביל דיאלוג או קשר צריך שני אנשים,
וכשאני מדבר עם אנשים שאני יודע מה הולך להיות המשפט הבא שלהם,
אז אין דיאלוג ואין קשר. מה שיש זה רק ביטוי עצמי ושאיבת
סיפוקים.
איתה זה היה אחרת. היא הייתה חייה. הרגשתי שלהיות אתה זה כמו
להטיס מטוס. רוב הזמן שקט, אבל זה דורש ממך דריכות תמידית.
הערנות הזאת שהמוח שלי נכנס לתוכה כל פעם שההיתי איתה זה מה
שמשך אותי אליה, וזה מה שלא מצאתי באף אדם אחר. כשלא ההיתי
איתה גם כשההיתי עם אנשים הרגשתי בודד. הרגשתי לבד עם עצמי.
הרגשתי מת. והיא נתנה לי חיים.
וזה מה שרציתי להגיד לה. בסוף רק התחבקנו חזק ואני בכיתי
מבפנים ואמרנו שנדבר וידעתי שאם אני לא מוציא את זה , זה הסוף
של כל הסיפור הזה. והיא עלתה למונית ונסע. אז כבר בכיתי עם
דמעות.
היום אני מבין שכנראה לא עשיתי לה את זה, שאולי כשדיברנו היא
ידע תמיד מה הולך להיות המשפט הבא שלי. שהיא פשוט הרגישה לבד.