כשהוא ירד מההר וראה מה קורה הוא השתולל מכעס.

ממילא היה תמיד זועף ומסוגף, כאילו ענן עשן אופף אותו. גם
כשעשה את ניסיו, כשריפא את העם, היה זה תמיד בחוסר חשק בולט,
כאילו מכפייה, ורק לאחר תחנונים רבים מכל עדת מקורביו.

למשל כשנגמרו המים, ואנשים כבר שכבו באוהלים הלוהטים וסחטו אל
פיהם את שולי בגדיהם הספוגים זיעה, בניסיון עקר להרטיב את
שפתיהם. וכשבאו והתחננו אליו שתק והזעיף פניו. רק כשהתייאשו
ופנו ממנו, רקע בקרקע ברגליו כמתוך תסכול, והחל מכה בסלעים
במקלו הכבד, והנה מעיין מפעפע מן הסלע, והמים צלולים ושופעים.
במו עיניי ראיתי, ממחבואי בין הסלעים. והוא פנה משם והלך ללא
אומר, כמי שסיים מטלה מטרידה, ועתה הוא מחפש לו מקום שקט
להתבודד בו. פעמים רבות הייתי מגלה אותו לא רחוק מהמחנה, נסתר
מכולם, יושב על הארץ ומקלו מונח לידו, והוא מביט לעבר הר גבוה
שעץ בודד צומח עליו, או אל המישור המצולק המלבין עד האופק באור
הירח.

אבל בפעם ההיא חשבתי שהשתגע מכעס. בשם אפיס! כאילו אור מחריד,
צהוב, אופף את פניו, ובתוך האור שתי עיניים שחורות, זועמות.
והוא הטיח את לוחות האבן שהביא עמו אל האדמה, וקפץ עליהם כאחוז
טירוף, וניפץ אותם במקלו, עד שנטחנו לרסיסים דקים ומנצנצים
בשמש ובאור הנורא שכאילו בקע ממנו.

ואחיו עם חבריו הזקנים רצו אליו והקיפו אותו במעגל של שלמות
מתנופפות וידיים מתחננות ובכי גדול, ואז, לאחר שדיבר אליהם,
נסבו ממנו בראשים מורכנים, והוא נשאר לעמוד על מורדות ההר,
צופה בהם בשתיקה כשהם פונים כל אחד למחנהו. כולם פרט לאחיו
שנשאר לשוחח עמו, עד שפנו שניהם אל מחנה לוי, ומעט מאוחר יותר
החלו לעלות משם קולות צחצוח החרבות.

והגורם לכל האימה הזו עדיין עמד בישורת שבין המחנות, מזהיב
בשמש ושותק. גוש ענקי של זהב מותך, שידו של אל כלשהו מאלי
המדבר לשה לצורה כשל עגל רובץ, משובץ שרידים של תכשיטים וצלמים
שלא ניתכו כראוי, וכאילו חיוך מרגיע חרוץ בפרצופו.

והזקנים קרבו אל העגל, ובניהם עמם, והם נושאים גזעים יבשים
וזרדים מהמדבר, ובדים רקומים אלי מצריים שהיו משמשים לנו
כיריעות לאוהלים, וערמו עליו מערומת גדולה כמו על מזבח, והעלו
באש. כמו נהמה של כאב עלתה מתוך העגל, ומבעד לעשן ראיתי כיצד
נרכן ראש הזהב ונופל לתוך הלהבות, ועמוד של עשן וגצים עולה
ממנו אל השמים. וכששככה האש נותרו תלוליות של אפר וגושי זהב
שניתכו עם החול. והזקנים ובניהם טחנו את הגושים ואספו לשקים של
אבקה זהובה שזורה רצועות שחורות של אפר, ומהלו במים.

כולם היו מחויבים לשתות. סיפרו שמי שלבבו טהור יחיה, ומי שלא -
ימות. גם אני שתיתי. שתיתי ולבי מבכה את אל המדבר הנהדר שראיתי
ניתך אל האין, גווע בתוך ערימה של גזעים מתים ובדים מטונפים.
שתיתי ולבי שונא לאיש הזועף הזה ולאחיו החנפן, ולכל מחנהו
הששים להרוג.

מתה אמי, ומת אחי הבכור. גם בן אחותי, שבן שנתיים היה ועוד לא
ידע לומר אלא משפטים מעטים בשפתו המגומגמת, המצחיקה. וכל העם
התפלאו כיצד ראה האל החדש הזה ללבבות, להרוג במגפה רק את
החוטאים ולחמול על המאמינים (שהרי כל מי ששרד ידע להעיד על
עצמו שלא טימא לבו באהבה לאל המדבר). ובני לוי השלימו את מלאכת
האל בדרכם חדורת האמונה ושטופת הדם.

ממחבואי בין הסלעים שלמרגלות ההר, ראיתי אותו חוזר ומטפס. נשען
על מקלו הכבד, צולע ורוטן לעצמו שברי מילים וגידופים: "קשי
עורף", "חטאים", "מספרי אמחה אתכם" וכיוצא באלה.

ועד ששב משם, זעוף פנים כדרכו ונושא שני לוחות אבן מגולפים ביד
גסה, עברה הידיעה בכל המחנה, שכשיחזור יש לענות מיד ב"נעשה
ונשמע" על כל שיאמר, ומי שלא יענה יומת ביד אלוהים או בחרב.
ואני לא עניתי כנדרש, אלא הנעתי שפתיי ללא קול בתוך הקהל,
ובלבי קראתי לאל המדבר הזהוב להצילני מכל האנשים הזועפים האלה
שבעולם. ולא ענני. רק הד עמום חזר אליי מהצוקים המאדימים
במרחק: "נעשה ונשמע".