בלילה חלמתי שהעננים עשויים נפטלין, מנורות הרחוב מוויקודין.
חלמתי שאני משחק על כר דשא גדול בבומרנג שעשוי מאדוויל ירוק
ומעוקל. קיוויתי שהוא יחזור אלי ויביא לי אהבה. אבל לא. לא
אהבה. לא אהבה.
כמה שעות לפני זה חזרתי אל אותו בר ארור. אותן שיחות, אותו
חודש מאי, אותה הרגשה מסריחה. וויסקי ולונג איילנד התערבבו
בקוני איילנד, הלונה פארק שבליבי דומם. דמעותיי מציפות את הים.
הרוח של הנאדים המקומיים מקררת את גבי ומסריחה את אפי. איפה,
איפה הנשמה הטהורה בתל אביב?
שחקן, שחקן, זמרת, ובמאי מתוסכל. נשמע כמו התחלה של בדיחה.
ישבנו ודיברנו על כמה כיף לדבר. אוננו את עצמנו לדעת. או שזה
רק אני. כי הייתי שיכור.
ההיא, זו מפעם אבל גם זו ממחר, כי העבר חוזר שוב ושוב. התיישבה
לידי ונראתה כמו כל אחרת. בין אם זו בת 19 או בת 40, זיינתי את
השכל והשתדלתי להראות מקסים. עיניי האדומות ורירי הלבן לא
עזרו. אך היא הוקסמה, וכך גם אני, ואולי נאהב אחד את השני?
אז כן, זה מוקדש לך, אהובתי להווה, מי יתן שהווה ימשך לפחות
חודש. |