אוף, למה למה מכל אשליה צריך להתפכח?
חשבתי שאני יודעת, חשבתי שזה כך, הייתי בטוחה שזאת המציאות.
אך לא, היא חבטה בי, בפניי, ללא רחמים או חמלה.

הייתי מתהלכת בעננים, ובלילות הייתי עושה טיול רגלי לאורו של
ירח על שביל החלב. נוגעת מדי פעם בקבוצה מזיעה של כוכבים,
מתעוררת כל יום עם הרגשה שהכל יכול להשתנות, שהיום זה היום שבו
האפור יתפוגג, שהורוד הקיטשי והמיוחל יחל לחלחל אל תוך חיי.

וכרגיל, לכל אשליה שכזאת יש סוף דרמטי וכואב. אני לבד.
ונראה לי שאהיה לבד עוד זמן רב, איש לא רוצה בקירבתי, אפילו
אני לא רוצה אותה.

הלבד הזה, פעם הוא לא היה מפחיד אבל כעת הוא משגע אותי, מוציא
אותי מדעתי, גורם לי להרגיש קטנה וחסרת אונים, גורם לי להרגיש
לבד.

אני מושיטה ידיי לכל עבר, מתחננת שמישהו יאחוז בהן. מישהו שיגע
בקצות אצבעותיי ויעביר את חום גופו אלי. אך זה לא קורה ואני
מכווצת אגרוף חזק חזק והולכת לישון.

ושום מנימליזם ילדותי, הכל כל כך דרמטי כל כך שחור ולבן.
אך אין מה לעשות, נו... אני בסך הכל בת 20 ואם אני לא אבכה על
זה, אני אבכה בגלל דברים אחרים. ואני מעדיפה לבכות על זה כי
בסופו של יום אני עדיין מקווה שהוא יתקשר.