אם, באופן היפותטי,
יכניס עכבר לביתי ספגטי
אחרי שהבית צוחצח ומורק
והחמץ מכל פינה סולק...
המצב אמנם הזוי ומוזר:
נכנס עכבר ובפיו כיכר
ויצאה כיכר בפי עכבר.
היינו האי דעל והיינו האי דנפק
או דילמא עכברא קמא חמץ זרק?
תבעי -- למאי נפקא מינה?
ואימא: אי נימא עכבר אחרינא --
אז את הבית מחדש יש לבדוק
זה מאוד רציני, נא לא לצחוק).
הראציונאל מאחורי זה הבירור --
עכברא קמא השאיר בבית פירור.
ואם נאמר שהם אותו דבר...
אם נכנס עכבר בצבע צחור
ויצא עכבר בגוון שחור
הרי בודאי יש לחזור ולבדוק בכל חור!
אך אם השחור חטף מהלבן (חוצפה!)
אז החמץ שנכנס הוא החמץ שיצא
והבית בדיקה אינו טעון
ואכנס לחג כשנקי המצפון.
אך מי שבקי בזואולוגיה ובדרכי החיות
יאמר כי עכברים לא משחקים בחמץ מסירות.
את הבית לבדוק מחדש צריך
ולחפש בנרות את החמץ הפריך.
ואם אכן כך הדבר, תיקשי להו --
נכנס עכבר ויצאה חולדה -- מהו?
הרי גלוי וידוע לכל מדען וספקן
שחולדה תחטוף חמץ מעכבר מסכן וקטן!
אבל אם בעכבר לא התעללה
וחמץ אחר החולדה נטלה --
העכבר בביתי עודנו מסתובב
ועמו את החמץ מן החוץ הוא סוחב!
מקרה זה אמנם מצער
אך ביתי לפסח איננו כשר.
אך חולדה היא אכזרית מטבעה
ותנצל כל עכבר בו תפגע
ורוב הסיכויים שאם העכבר הוא פצפון
החולדה תטרוף גם אותו בשמחה וששון.
ובמקרה זה נשאלת השאלה --
האם יוצאת כיכר
בפי עכבר
בפי חולדה
או שמא כשהגיחה עליו החולדה
השמיט העכבר את החמץ מרוב בעתה?
השעה כבר מאוחרת ואפתח את הדלתות
לתשבי שיישב קושיות ומאנות.


מבוסס על דיון קורע בפסחים י' ע"ב בו שואלים מה הדין במקרה
שעכבר הכניס חמץ לבית אחרי שהוא כבר נבדק:
בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו מהו מי
אמרינן היינו האי דעל והיינו האי דנפק או דילמא אחרינא הוא אם
תמצא לומר היינו האי דעל והיינו האי דנפק עכבר לבן נכנס וככר
בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מהו האי ודאי אחרינא הוא או
דילמא ארמויי ארמיה (=השליכו ממנו ונטלו הוא וחבירו--רש"י)
מיניה ואת"ל עכברים לא שקלי מהדדי עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה
יוצאה וככר בפיה מהו חולדה ודאי מעכבר שקלתיה או דילמא אחרינא
הוא דאם איתא דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח עכבר נכנס
וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו הכא ודאי
איהו הוא או דילמא אם איתא דאיהו ניהו ככר בפי עכבר משתכח הוה
בעי אישתכוחי או דילמא משום ביעתותא הוא נפל ושקלתיה תיקו"
הדיון מאוד אופייני לרבא שהיה פדגוג מצויין והיה פותח כל שיעור
ב"מילתא דבדיחותא": "דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי
רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" (שבת ל', ב')