"קחחח... מי פנוי בדרך השלום. אני צריך מישהו בצומת דרך השלום.
קחחח.. מי פנוי?"
"קחחח.. דרך השלום שלי" יוסי ענה.
"קחחח... קק"ל. התפנה לי בקק"ל. מי יכול?"
"אני, עוד חמש דקות" איציק אמר בקשר.
"אה... איציק" אבי המרכזן השמן קרא בשמו בעליצות "מה שלום
האישה?"
"הכל טוב, ברוך השם" איציק השיב "כל עוד הכוס מלאה אני לא
מתלונן" הוא הרים את עיניו מעלה לעבר השמיים. "אצלך היא הכי
מלאה חביבי, אתה העובד הכי טוב שלי" איציק באמת היה. חולצתו
המרופטת ומכנסי הבד עטורי החורים שיוו לו מראה של בן המעמד
הנמוך ביותר. הצליעה ברגלו הימנית עבורה נאלץ להתאמן שעות כדי
שתיראה אותנטית, כבר הפכה מושרשת בו. הוא הקפיד לגלח את זקנו
בנקודות מסוימות כדי לדמות לעצמו מראה של אדם ששיער פניו נושר.
הרעמה שעל ראשו ראתה שמפו פעם בחודש ושיערו הפך דמוי קש, דביק
ומלוכלך. והכי חשוב, לאחר שנים של ניסיון כקבצן מצא את הפרצוף
האידיאלי בעזרתו נגע לליבם של התקועים בפקק. קצות גבותיו
הקרובות יותר לאפו הורמו מעט יוצרות קמט קטן ביניהם בעוד שפתיו
מתעקלות כלפי מטה ונחיריו מתרחבים עד כדי גודל של גולה ממוצעת.
מעטים יכלו להילחם במצפונם ולא לשלוח יד לארנקם בראותם את
היצור האומלל הזה.
מקבץ נדבות ממוצע הרוויח כ- 500 שקלים ביום עבודה של 8 שעות.
קבצן טוב עשה 800 ביום. הסכומים שאיציק שלשל לכיסו בסוף היום
נעו בין 1000 ל-1500 שקלים חדשים.
20% מכך הופרשו למשרד כוח האדם שעמד תחת ניהולו של אבי, אגרן
מטבעות לשעבר שהחליט למסד את המקצוע המכובד. איציק בדיוק סיים
משמרת בצומת גלילות כששמע את אבי קורא לו בקשר. הסרט שקבע ללכת
אליו עם רונה לי ,הדייט שלו להיום, מתחיל רק ב19:30. הוא הוציא
את שעונו מהכיס. 17:00. הוא יספיק. הוא יסגור עוד שעה בקק"ל
ויסיים להיום. הוא שלח יד לאוויר ועצר מונית. "לצומת קק"ל ובני
אפרים" אמר לנהג. הלה הביט בו ועיווה את פניו בגועל.
"בוא הנה, מה זה הריח הזה. אתה לא נכנס למונית שלי!" הוא הוריד
את האמברקס תוך כוונה להתרחק מריכוז הצחנה בו נקרתה דרכו
במהירות האפשרית כששמע פתאום הצעה שלא יכל להרשות לעצמו לסרב
לה.
"200 שקל, תיקח אותי" איציק מיהר לומר. הנהג הביט בו כלא
מאמין. איציק שלף מכיסו שני שטרות של מאה ש"ח. הנהג לקח נטל
מידו וחייך. איציק פתח את הדלת והתיישב בפנים. "סע" הוא פקד
עליו. הנהג ציית. בדרך הביט איציק בדשא הרטוב בצידי הכביש בעוד
הרוח מערבלת את שערו המעופש. הוא נזכר בסיפור ששמע לא מזמן
ותהה בינו לבין עצמו אם זה אכן התרחש כך במציאות. בתקופה בה
דונלד טראמפ היה בחובות הוא לקח את ביתו הקטנה לטיול באחת
השדרות במנהטן שבני יורק. בעודה אוחזת בידו ומקפצת בין
השלוליות היא הבחינה בקבצן שרוע על שולי המדרכה וידו המפרנסת
מושטת מעלה. "אבא תראה איזה מסכן, אולי תיתן לו כסף?" ביקשה.
טראמפ הביט בה לרגע ואז אמר "נכון שהאביון הזה נראה יותר עני
מאיתנו. אבל לאמתו של דבר הוא לא. הוא עשיר מאיתנו בהרבה. הוא
עשיר מאיתנו בלפחות שבעה מיליארד דולר" הילדה הביטה בו
מבולבלת. אך היא לא טרחה לברר את פשר הדבר והמשיכה לקפץ לה
להנאתה. מסתבר שהוא לא שיקר לה. באותה תקופה הוא היה שקוע
בחובות בשווי של שבעה מיליארד דולר...
הוא צחק בעוד מעלה בדמיונו את תמונתו של דונלד עתור הבלורית
הזהובה יושב מול מנכ"ל הבנק הנושה  מזיע ורועד בעוד הוא מושך
את קולר חולצתו בידו, מנסה להסביר לאן כל הכסף הלך. אם בתקופה
ההיא הקבצן ההוא היה עשיר מאייל ההון בשבעה מיליארד דולר, אזי
איציק היה עשיר ממנו בשבעה מיליארד דולר בתוספת דירה יפה ברמת
אביב ג' ומזדה 6 שנת 2005.
אחחח... "החיים היפים". הוא התענג על הביטוי המלטף. הנהג עצר
ליד המרכז הקהילתי בית יהודי בסרביה, מעט אחרי הצומת. ביציאה
מהמונית הבחין במבקש הכנסה צדדית לבוש בסחבות שרוע על המדרכה.

"יש לך אולי כמה שקלים" ביקש בקול אומלל. "תמצא עבודה, בטלן"
אציק נזף בו. עלובי החיים האלו עושים שם רע למקצוע. הוא המתין
עד אשר הרמזור יתחלף לאדום ואז צלע אל תוך הצומת, מסתנן אל
המרווחים שבין המכוניות העומדות. "שלום" נד בראשו לאישה נאה
בגיל העמידה שהייתה ישובה בכסא הקשיח של פג'ו תכולה. הוא הגיש
לה את הכוס. קול נקישת מטבע בפלסטיק נשמע. הוא הודה לה בהנהון
והמשיך לרכב הבא. הוא זרק מבט חטוף אל תוך הכוס. 5 שמייקלים.
לא רע. אף על פי שיכלה להרשות לעצמה יותר. הפז'ו בה היא נהגה
עלתה לה לפחות 150,000 שקלונים. שקלונים. הוא אהב לתת לכסף שלו
שמות חיבה. כך הפגין את אהבתו אליו. גם לו יש רגשות, תמיד היה
אומר.
הוא המשיך לדדות לאורך הצומת. איש עסקים בחליפה שחורה מתרווח
לו בתוך BMW כסופה.
"שלום" ניד הראש הקבוע. מכרה הזהב הביט בו לרגע כבודק את
אמינותו. איציק החזיר לו מבט אומלל כעונה לאתגר שהציב בפניו.
לבסוף האיש נכנע. הוא פתח את התא הקטן בחלקו הימני של ה-Dash
Bord והוציא משם שטר של עשרים ירקרקים. הוא קיפל אותו והניחו
בתוך הכוס. "תודה" איציק הניד בראשו והמשיך הלאה. הוא התאפק
להסתיר את אכזבתו. לפני שבועיים פגש את אותו אדם בצומת גלילות
ואז הוא היה נדיב בהרבה. 50 דינרוס נתן לו. והיום, מה? רק 20.
מה קרה פתאום? הבורסה נפלה? הוא לא האמין. הוא פשוט התקמצן.
איך הוא לא מתבייש...  רטט הטלפון בכיסו קטע את קו מחשבתו.
איציק מיהר אל מאחורי השיחים שניצבו בשולי המדרכה. הוא הביט
בצג הטלפון. המספר של המשרד. אבי אף פעם לא מתקשר אליו לפלאפון
מהמשרד. ליבו החל להגביר את קצב פעימותיו. הוא ענה.
"כן...?" קולו רעד. "איציק" הטון הדואג בקולו של אבי מצא את
דרכו דרך מסוף חברת הפלאפון אל הלוויינים המקיפים את כדור הארך
וחזרה אל המכשיר הכסוף שאחז איציק בידו "סוגרים אותנו" ליבו של
איציק התאבן."מה??!!"
"סוגרים אותנו" אבי חזר על המשפט האחרון בטון עגום "הם פה
מהמשטרה. הם אומרים שיצא חוק חדש שאסור לקבץ נדבות בכבישים. הם
הולכים לעקל לנו את כל הרכוש. מי שייתפס בצמתים ייעצר". הוא
השתהה לרגע קט ואז צעק "תברח, איציק, תברח". קול נקישת אזיקי
מתכת נשמע ברקע לפני שהשיחה נותקה. ברכיו של איציק התרככו לכדי
שני כדורי ג'לי רוטטים. קולו של אבי הדהד בראשו "תברח, איציק,
תברח...". הוא סקר את הצומת, מנסה לחפש נתיב מנוסה, אך התקשה
להתרכז. לפתע הגיע לאוזניו רעש הסירנות המתקרבות במהירות. שתי
ניידות מהבהבות הגיחו אל תוך הצומת. הוא הספיק לראות את השוטר
חבוש הכיפה במושב הנהג לפני שהחל במנוסה. הוא פתח בריצה, שומט
מידו ללא משים את כוסו האהובה. זאתי נחתה על המדרכה ופיזרה על
הקרקע עשרות מטבעות של חמישה ועשרה שקלים, חופשיים לכל דורש.
הוא שם בריצה את כל כוחותיו, אך המרדף לא נמשך יותר מכמה
רגעים. הוא מצא את עצמו מוקף ונאלץ להיכנע לחיילי הרשות המבצעת
של הדמוקרטיה בישראל.

כעבור שבוע
"אמא, תראי את המסכן הזה" ילדון מנומש פנה אל אימו בקול אמפתי.
האם קשת היום נשאה אל האביון המוטל על הרצפה. הוא היה שרוי על
לבנות השיש הגדולות מול הכניסה לקניון עזריאלי, ידו מושטת אל
על, ממתינה לסימני ההזדהות המתכתיים. תווי פניה של הגברת לבשו
מיד ארשת זועפת. היא סבבה אליו בגופה וצעקה בכעס "תמצא עבודה,
בטלן!". איציק פקח את עיניו לאחר רגע ממושך וסובב את צווארו
לכיוון הזוג שהספיק כבר לחלוף על פניו
"הייתה לי עבודה" אמר בקול אומלל "הייתה לי אחלה של עבודה".