"אהבה, אהבה. שניים ב-10. אהבה, שניים ב-10", יוסף המוכר צעק
באוזני המבקרים בשוק הכרמל.
"תביא לי ארבע ב-15", ניסה את מזלו גבר נמוך קומה בגיל
העמידה.
"אין. שתיים ב-10 ארבע ב-20", הוא לא הסכים להתמקח.
"טוב, אז תביא לי שתיים ב-10. יספיק לי לשלוש השנים הקרובות,
לא?"
"בטח", ענה המוכר, "אחד אהבה מחזיק לפחות שנה וחצי. חוצמזה,
אתה לא חייב להשתמש עכשיו." הוא תלש שקית אדומה מתוך חבילה
עבה, פתח אותה ולחש לתוכה בקולו הצרוד "אהבה".
"קח", הוא קשר אותה בקצה ושם אותה בידו של הקונה.
"תזמין אותי לחופה", אמר יוסף וקרץ לו בשובבות.
"אהבה, אהבה, שניים ב-10", הוא המשיך לשווק את המוצר שלו.
"זה המקום שסיפרתי לך עליו", לחש יחיאל באוזני חברו והצביע על
דוכנו של יוסף בעוד הוא דוחף באצבעו את מסגרת משקפיו המרובעים
ומחזירה לגובה עיניו. הוא אזר אומץ וניגש אל הבאסטיונר.
"אה... אמ... יש לך אולי... אני צריך... אני רציתי לקנות
אצלך..."
"ביטחון עצמי?" הוא קטע אותו.
"כן."
"מצטער, נגמר. היו פה איזה חבורה של חנונים, גמרו לי הכל. תבוא
בשבוע הבא, יהיה לי."
יחיאל חש מתוסכל.
"אבל אין לי כוח לחכות עד לשבוע הבא..." סינן לעצמו ללא כוונה
שיתגנב לאוזניו של יוסף.
"אה... אז יש לי בדיוק את הדבר בשבילך." הוא התכופף ודחף את
זרועותיו השעירות אל תוך הארון בתחתית הדוכן. יחיאל הסמיק. הוא
לא חשב שהמוכר ישמע. יוסף הממולח התרומם בחזרה, מניח על הדוכן
קופסה ירקרקה.
"סבלנות", הכריז. הוא פתח בהסבר קצר, בהנחה שהילדון קצר הרוח
מעוניין ברכישת הקופסה.
"אתה שם את זה בפינה של החדר שלך ולא נוגע במשך שבועיים. אסור
לפתוח אף פעם. אם אתה רואה שממש בא לך לפתוח, תבוא אליי שוב,
אני אתן לך איפוק."
יחיאל שמח על ההזדמנות לשפר את אופיו. הוא הוציא את ארנקו ושלף
ממנו 100 שקלים.
"תביא לי את הסבלנות. מה עוד יש לך ב-100?"
"רמאי, רמאי!" אישה דמוית מכשפה הגיחה מבין הדוכנים ופתחה
בצעקות אל עבר מוכר הרגשות. היא פנתה כעת אל כל האנשים בשוק.
"החריאת הזה מכר לי כדורים נגד בושה. אמר לי קחי שניים ביום
ולא תתביישי עוד מאף אחד. חודשיים אני לוקחת אותם ואין שיפור!"
הכדור היה עכשיו במגרשו של המוכר עתור הניסיון.
"את עומדת באמצע השוק וצורחת", הוא לקח הפסקה קצרה לשם האפקט
הדרמטי, "אפשר להגיד שאין לך בושה..." הוא חייך, מרוצה מעצמו. |