דלת האודיטוריום נפתחה ומאחוריה התגלה יצור מבחיל לאין שיעור
הפולט צחנת ביבים ורפש. הוא פתח את פיו רווי חוטי הרוק שנמתחו
בין שפתיו והחל בהקדמה קצרה:
"בוקר דביק וחמים לכולם." הוא העביר את עיניו הפוזלות על פני
הישובים לפניו. חתך אוכלוסייה דוחה למדי, אמר לעצמו. אמנם היו
לו בעבר כיתות גועליות יותר, אבל הכיתה הזאת בהחלט הייתה
משביעת רצון. "שמי פרופסור איכסמן ואני אהיה המרצה שלכם
לגועלוגיה". הסטודנטים עדיני הנפש התבוננו בו מבולבלים. הוא
המשיך, לא נרתע ממבול המבטים החשדניים שהוטח בו.
"בתור מגעילים מתחילים, אתם ודאי הספקתם לא פעם לטבול את
רגליכם המעופשות בביצת הרפש של התחום הנרחב העונה לשם
גועלוגיה." הוא עשה הפסקה קצרה, לוודא שתשומת הלב של כולם
מופנית אליו. כשהיה בטוח בכך פנה להמשיך: "אולם בתור מומחה
ונשיא אגודת הגועל בישראל בטוחני שישנו דבר או שניים שאוכל
לחדש לכם בנושא. האוניברסיטה לגועל בישראל מהווה שלוחה של
אוניברסיטת Disgustdtfurd, המוסד המתקדם ביותר באסכולת הגועל,
הממוקם במיאמי שבפלורידה. חלק נכבד מן המחקרים וההתקדמות שנעשו
בתחום עוצר הנשימה הזה..." הפרופסור עצר ולקח נשימה עמוקה. מיד
אחרי כן פנה לנשוף החוצה את האוויר מריאותיו ופלט סדרת שיעולים
רטובים שבמהלכם התיז החוצה מפיו חלקיקי רוק סמיך שפגעו בפניהם
של היושבים בשורה הראשונה בחדר ההרצאות. אלו היטו את גופם
לאחור ועיוו את פניהם בגועל.
הוא פלט מספר נחירות צחוק והמשיך בדבריו: "כפי שאמרתי, חלק
נכבד מן המחקרים וההתקדמות שנעשו הם תודות לפרופסורים ומדענים
אשר השקיעו בו אין-ספור שעות של מחקר ועבודה מאומצת. התוצאות
שאליהן הגענו, מלבד לטחורים שהתגלו אצל 65% מהמשתתפים במחקרים,
הן בהחלט מדהימות." הוא לקח הפסקה נוספת, הפעם כדי לרוקן את
תעלות אפו מתערובת הנזלת ומשאריות הדם הקרוש שהצטברה בהן
בעקבות הנבירה האלימה של אצבעותיו השמנות בתוך נחיריו. הוא סתם
את נחיר שמאל, היטה את הנחיר השני לכיוון הרצפה המכוסה בשטיח
לבן, ונשף בכוח. "אווווו..." קולות הסטודנטים התהוו לכדי המיה
אחת כשראו את העיסה הגועלית שטה באוויר ונדבקת אל שטיח הבד.
הוא קיבל את אותה התגובה גם כשרוקן את הנחיר השני.
"נתחיל בכך שנשמע על ההתנסויות המגעילות שלכם", הוא דיבר ללא
האנפוף שליווה את קולו כשאפו היה סתום. "מי היה רוצה לשתף
אותנו בדבר מה מבחיל שהוא או היא עשו או חוו לאחרונה?" שתי
אצבעות בלבד הורמו באוויר. כיתה של ביישנים. הוא ייאלץ לדרבן
אותם.
"אני מבין שחלקכם רואים בהתנסויות העיסתיות והמגעילות שלכם דבר
אישי מאוד, אבל אני מבטיח לכם שכולנו מגעילים מאוד מבפנים,
בייחוד האיברים בגופינו האחראיים על העיכול ועל הפרשת הצואה".
לצערו, תלמידי הפקולטה היוקרתית באוניברסיטה הנחשבת ביותר
במדינה לא נראו מוכנים לשתף פעולה. הוא לא אמר נואש וגמר אומר
לנסות להצית את מדורת הזבל עם מעט המתנדבים שהסכינו להשתתף
בתרגיל.
"כן, אתה עם החולצה האדומה..." הצביע לכיוונו של יונתן.
"אמ... זאת לא אמורה להיות הרצאה בפיזיקה?" יונתן שאל בקול לא
בטוח.
אחח... נאנח הפרופסור בלבו... התמימות של הצעירים בימינו.
"תקן אותי אם אני טועה", סינן מבין הבל פיו המצחין, "אבל זו
ודאי ההרצאה הראשונה שבה אתה משתתף, והסמסטר הראשון שלך בתור
סטודנט פה באוניברסיטת תל אביב..."
"אמ..." הוא הסמיק, "כן, אני, רק התחלתי ללמוד השנה". הפרופסור
זחוח הדעת עיקל את פיו כלפי מעלה, חושף שורה של שיניים ירוקות
למשמע נסיגתו של קורא התיגר עליו. "אז בתור בעל פרופסורה
כפולה, הן בגועל והן בפיזיקה, אומר לך שקיים קשר הדוק בין
השניים, ולא ניתן ללמוד על האחד ללא התייחסות כבדת משקל לשני".
השילוב של הביטחון הרב והיוהרה בקולו גרמו ליונתן להתכווץ
בכיסאו. מה חשב לעצמו כשניסה לערער על סמכותו של אדם במעמדו
הרם ובעל האינטלקט המפותח כמו מר איכסמן. מעתה והלאה הוא ישקול
את דבריו ולא יאפשר לעצמו פליטות פה שכאלו. הוא אמנם אף פעם לא
שמע על אדם בעל פרופסורה כפולה אבל החליט בכל זאת לא לדוש עוד
בנושא. יונתן נשא את עיניו אל הפרופסור, שהראה כל כוונה להמשיך
במהלך השיעור השנוי במחלוקת ."ובכן," הוא תחב את כפות ידיו
השעירות אל תוך כיסי מכנסיו ופסע הלוך ושוב לאורך הבמה המוגבהת
עליה עמד, "כעת כשהבהרנו את העניין הזה, אבקש מכם שוב, למען
ההמחשה, להראות פתיחות מינימאלית ולחשוף באוזנינו חוויות
גועליות שלכם מן העבר. מי מעוניין להיות הראשון?" מגעילי העתיד
הביטו זה בזה בהיסוס. תחילה הורמה אצבע אחת, ואחריה עוד שתיים,
וכשראו המוחות הצעירים שאין במה להתבייש הונפו בבת אחת עשרות
אצבעות.
"כן, את עם התיק האדום", הוא הניד בראשו לעבר דנה, צהובת שער
נאה בעלת מחשוף מרשים. "תרשו לי רק לפני כן לציין", הוא פנה אל
כל הכיתה, "שלרוב הנשים מעט קשה יותר לחשוף בפני אחרים את
פנימיותם הגועלית, אז נא להתחשב". דנה חשה בטוחה יותר כעת
ופצחה בדיבורה הקולני: "אז... זה היה לפני שבוע, וזאת הייתה
התקופה הזאת של החודש, אתם יודעים, כשאנחנו נהיות עצבניות,
וזה... נו, אתם יודעים", היא חששה לומר את המילה המתארת את
התופעה ביתר דיוק. "את מתכוונת לווסת", קטע אותה. "אהה... כן,
לווסת..." מלמלה, וסומק קל התפשט על פניה השזופות. "אז אל תלכי
סחור סחור", אמר בלהיטות של מורה החש כי נגע לראשונה בלבם של
תלמידיו, "אמרי וסת, הפרשה סמיכה המכילה דם ושליי עובר בהתהוות
הנפלטת מפי הנרתיק פעם בחודש ונמשכת לרוב מספר ימים ואף יותר."
הוא השתהה לרגע קט, מביט בדנה בציפייה לראות כיצד היא תתמודד
עם התיאור הפרטני של התופעה המתחוללת בגופה פעם בחודש. היא
חייכה בהקלה, חשה בהזדהות שהפגין בכך שתיאר בדיוק את בלילת
החומרים הנאגרים ברחמה בעת תקופת המחזור.
"להבא, תלמידי היקרים, אני מבקש להשתמש במונחים חד משמעיים,
כדי שיהיה לכולנו ברור במה בדיוק מדובר. הגועל הוא מדע מדויק,
וכמו שבמתמטיקה לא ניתן לתאר את המספר 2 אלא על ידי המילה
שתיים, כך גם לא ניתן לתאר וסת, צואה, זרע, זיעה, מוגלה ושאר
מיצי הגוף ללא שימוש במילים המתאימות והספציפיות לתיאור חד
וקולע". רצף המילים הנתעבות שיצאו מפיו של המרצה עורר סלידה
בקרב הנוכחים והדבר בא לידי ביטוי בפניהם שלבשו ארשת גועל
ודחייה. אצל אחדים אף התעוררה עווית הקאה.
"אל דאגה חבריי", הרגיעם הפרופסור המנוסה, "הרתיעה ההתחלתית
היא נורמלית לגמרי. לאחר נבירה קצרה בספרות המבחילה הקלאסית
כבר תחושו בחסינות ההולכת ונבנית בתוככם."
"עכשיו דנה", הוא פנה אל ירוקת העיניים החטובה, "המשיכי בבקשה
מאיפה שהפסקת... התחלת לומר שהיה זה בתקופת הווסת..." היא
המשיכה לאחר שקיבלה שוב את רשות הדיבור:
"אממ... כן... קיבלתי וסת, ובגלל הלחץ של הלימודים והעבודה לא
מצאתי זמן לקנות תחבושות. אז נאלצתי ללכת על רטוב, ובאתי לכיתה
עם תחתונים ספוגים בדם ובג'יפה", היא סיימה עם משיכת כתפיים
קצרה, כאילו פוטרת את עצמה מאחריות מפאת היותה בסך הכול פרי
יצירתו של אמן סוריאליסט העונה לשם "הטבע".
מר איכסמן סקר את פרצופיהם של המאזינים ושמח לראות על פניהם
מבטים סולידיים יחסית.
לאחר שנתנו עוד מספר דוגמאות חיות, ההלם הראשוני התחלף לו לאטו
בהתעניינות גוברת בנושא. בדקות הבאות, שבהן סקרו לראשונה את
תחום הדיסגסט, אף ניכר שינוי בשפת גופם וברמת האיפוק שנהגו בה.
שירה, שתמיד שמרה על מוניטין של בחורה נקייה ומסודרת, מצאה את
עצמה שולחת אצבעות אל תוך נחיריה בחיפוש אחר מוקוס ירקרק.
עידן, לרוב טיפוס ביישן ופדנט, פרם את שני הכפתורים העליונים
בחולצתו, חושף חזה שעיר ומסריח. בשורה השנייה, יד תאוותנית
הוכנסה אל תוך תחתוניו של רן כדי לגרד את חלקת העור המצחינה
הממוקמת בין שק האשכים לירכו השעירה. תלמידיו של פרופסור
איכסמן התחילו להרגיש כמו בבית ונהנו מכל רגע. הם דסקסו ביניהם
על שערות ערווה, פליטות זרע, ריחות מגוונים ושורה של מעשים
שנחשבו לטאבו בחברה הנקייה והסטרילית של ימינו.
אך המסיבה לא יכלה להימשך לנצח. הדלת נפתחה בתנועה מהירה. שני
גברים חסונים לבושים חלוקים לבנים התפרצו פנימה בסערה. מיד
כשקלטו עיניהם את המרצה התימהוני, הם שעטו עליו. הוא זינק לעבר
חלון הכיתה בניסיון נואש לחמוק מידיהם, אך לשווא. הם לפתו אותו
בזרועותיו וגררו אותו החוצה בכוח. "תעזבו אותי, אני פרופסור
ומרצה מורשה באוניברסיטת תל אביב", צרח על לוכדיו. תלמידי
הכיתה הסתכלו זה על זה מבולבלים ונבוכים, מנסים לעכל את שהתרחש
מול עיניהם.

שבוע לאחר מכן פגשו במקרה אחד את השני יונתן ודנה.
"מה המצב?" שאל. "בסדר", השיבה, "מה איתך?" "סבבה", ענה
והשתתק. דממה מעיקה השתררה ביניהם. לאחר כמה שניות העז יונתן
להעלות את העניין שעמד על קצה הלשון של שניהם. "איזה קטע היה
ה"מרצה לגועל" שבוע שעבר", אמר בעליצות. דנה נתנה חצי חיוך
והשפילה את מבטה. "אני עדיין לא קולטת שהאמנו לו", היא נאנחה
והמשיכה בתסכול, "הוא ברח מאברבנל. איך הוא הצליח לעבוד עלינו?
מה, אנחנו כאלה פתיים?" יונתן חייך והביט בה בשובבות. "אנחנו
לא פתים. הוא פשוט נתן לנו את מה שרצינו. אישור להתנהג כפי
שבאמת היינו רוצים להתנהג." הם הביטו אחד בשני, בטוחים בכך שקו
המחשבה שלהם הצטלב. באותו הרגע התעורר בקרבם פתאום דחף בלתי
נשלט. הם זרקו לרצפה את תיקיהם והחלו לתחוב את אצבעותיהם בכל
חור אפשרי בגופם. כששלו משם תערובות סמיכות מרחו אחד על השני
את הנזלת, הזרע, הווסת וכל שאר ירקות. לאחר שבאו על סיפוקם
נשכבו זה לצד זה על הדשא החם. "אחחח..." נאנח יונתן בעונג ומרח
את המוקוס שעל אצבעו על לחיה של דנה. "אני מגעיל, ואני אוהב את
זה..."