קבענו להיפגש בחוף.
ישבת שם, בגופייה לבנה ובג'ינס, אחד שבטח כבר ראיתי.
השער שלך היה עוד רטוב, בטח התקלחת ממש לפני שיצאת.
עמדתי כמה שניות בפתח, ושוב ההרגשה הזאת בבטן.

יצאתי החוצה, הוצאתי בקבוק מים מהתיק, ושתיתי.
"די, תירגעי, את לא יכולה שהיא תראה אותך ככה, בטח לא לידו".
נשימה ארוכה ונכנסתי.
לא ראית אותי.

נעמדתי מאחורייך וחיבקתי אותך, בערך כזה, כי קצת פחדתי לחבק.
היה לך ריח אחר. בושם אחר. בושם של גבר.
שתית את הבירה שלך, חצי גולדסטאר. ואיך לא, מרלבורו אדום ביד.
חייכתי קצת.

אמרת שיש שש-בש. (אחרי הריב על זה לא היה לי כל כך חשק לשחק,
והאמת שהסיטואציה גם די הלחיצה אותי, אבל הלכתי אחרייך).
3-2.
עם מרס. מכובד הייתי אומרת. ויתרת :)

אחיך ישב מולי. זכרתי אותו אחרת. עם שער ארוך. אני חושבת.
הסתכלתי עליו. טוב, בהיתי בו.
יש לכם את אותן הבעות פנים.
אני חושבת שזה הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו בך.
המראה הקשוח הזה שלך, והניסיון שלך לתת רושם ראשוני של ביצ'ית
אף פעם לא עבד עליי. העיניים שלך הסגירו אותך. את חושבת שאת
זקנה בת חמישים. אבל ההבעות שלך... כמו של ילד קטן שמתרגש.

המשחק לא באמת עניין אותי.
לקחת את הפלאפון שלי והסתכלת בהודעות.
אני כזאת פתטית. ארבעה חודשים אחרי, 150 הודעות בפלאפון, 100
מהן ממך. עדיין.
קראת את כל ההודעות שלא ממך, חוץ מאחת.
בדיוק את זו שאמרת שזה נגמר.

רציתי לקחת גם את הפלאפון שלך. להתסכל ולקרוא גם.
אבל לא העזתי. אולי כי פחדתי שלא תתני לי.
ובטוח, כי פחדתי למצוא שם משהו שיגרום לי לבכות.

אני רוצה להיות מסוגלת להיות שמחה בשבילך.
אני יודעת שעוד מעט תבוא המישהי הזאת. ושאת לא תהיי לבד.
אני לא רוצה שתהיי לבד. באמת. מגיע לך להיות מאושרת. אני רוצה
שתהיי מאושרת. רק קצת כואב לי שאני לא זאת שתעשה אותך
מאושרת.

כולם הלכו. נשארנו לבד.
ישבנו במאנקיז. בחוץ יותר נכון.
שתקנו במשך רבע שעה.
הרגשתי כל כך מגעיל.
פחדתי להגיד משהו. אני בזמן האחרון מפחדת להגיד לך הרבה
דברים.
אני מפחדת להישמע טיפשה בעינייך, או להגיד משהו שאני לא
צריכה.
מצחיק, אם רק היית יודעת על מה חשבתי באותה רבע שעה.
מעניין על מה את חשבת.

הזמנו שתייה. ואז התחלת לדבר.
לא דיברנו על שום דבר חשוב, אבל לפחות דיברנו.
עצבנת אותי, והכאבתי לך. ממש כעסת. המבט הכועס שלך חדר עמוק.
וגם טון הדיבור שלך דקר לי באוזניים.

קמתי. הלכתי להקיא.
אני לא בטוחה אם זה היה הבירה או המחשבה על זה שאנחנו נמצאות
לבד בפאקינג אילת. שזה בערך הדבר שאף פעם לא היה לנו.
אינטימיות.

כשחזרתי, כבר היית מסובבת לגמרי.
קמנו משם, והתעקשתי ללוות אותך למלון שלך.
אני חושבת שאת שונאת אותי על זה.
"אל תתפסי עליי תחת".
כוסאמק. מה לתפוס עלייך תחת, את אפילו לא הולכת ישר!!!

נעצרנו קרוב למלון, מספיק רחוק.
התיישבת. רציתי לבוא להיעמד מולך ושפשוט תחבקי אותי.
גם אם לא היה קורה כלום. פשוט רציתי שתחבקי אותי.
היית שיכורה. לא העזתי להגיד כלום.
ביקשת שאני אלך, וקמת לחבק אותי.
הרחתי שוב את הבושם הזה, והפעם אמרתי לך.
הריח של אבא שלך.

חזרתי לבד למלון.
קצת היה עצוב לי, שאפילו לא שלחת הודעה של לילה טוב או משהו.
אז אני עשיתי את זה.

ביום למחרת קיוויתי לראות אותך לפני שאני חוזרת הביתה,
נכנסת בי.

את כל הזמן כותבת על המישהי החדשה שלך,
כלומר, זאת שתהיה. זאת שאת מחפשת.
אני עיוורת? המשכת הלאה לגמרי... הרגשתי את זה כשהייתי לידך
שאת כבר לא מסתכלת עליי כמו שהיית מסתכלת
שאת כבר לא רוצה בקרבה שלי
אפילו שהנוכחות שלי מעיקה עלייך

אז למה אני יושבת עכשיו וכותבת עלייך?

למה אני לא יכולה להפסיק לחשוב עלייך?
למה אני לא יכולה להפסיק לרצות אותך?
למה אני לא יכולה להפסיק  ל א ה ו ב  אותך?




ארבעה חודשים.

מתי ייעלמו הפרפרים?