I
בכל אופן, אני שב ומתבלבל. מה לעזאזל קורה שם? כשסוף סוף אני
מצליח לשכוח מזה קצת, הכל מתחיל מחדש, ומן הסתם תקווה חדשה
נוצרת. אז מתחיל שוב המשחק הטיפשי והבלתי נגמר, שעובר שוב
לעצבנות, לשכחה ולבסוף מתחיל מההתחלה.
הייתכן שבשנה הבאה הדבר יסתיים סופית? האם באמת אי פעם אשכח
סופית וכל אשר יישאר הוא זיכרון עמום ומצחיק של המצב?
הכי מצחיק זה שגם עכשיו, בעודי דלוק מהתקווה החדשה, אני מפקפק
בעניין. אני יודע (נדמה לי) שהדבר לא ייתכן. ברור כשמש שרוב מה
שקורה הוא רק במחשבה שלי, אך בכל זאת, משהו מסרב לעזוב. מהו
הדבר הזה? מדוע אני לא מצליח לעזוב? האם הרגש באמת קיים? האם
רגש שיצרתי בעצמי שונה מרגש שנוצר מעצמו? האם השאלה באמת
חשובה? הלא חשוב יותר לטפל בעניין ולא במה שגרם לו?
II
אני תמיד חוזר לאותו עניין שוב ושוב, זה באמת הופך כבר
לאובססיה, וצריך להוציא את זה איכשהו מהמערכת. להתוודות על
העניין לא בא בחשבון, לפחות לא לעוד שבוע, אבל במה באמת תעזור
ההתוודות? לא כדאי יותר לחיות עם הספק? זה לא עדיף מאכזבה כמעט
בטוחה? ואפילו אם זה הדדי, זה לא יכול להיאמר.
ישנו תמיד המשחק המתמשך והמשעמם משהו הזה, הוא לא נגמר, הוא
מחיה את עצמו ברגעים הנכונים, לא ברור מתי התחיל, וכבר נמאס.
די!
או שיקרה משהו או שלא יקרה משהו, אבל אדע כבר.
החיים כבר נמאסו סופית, וזהו.
החיים?
איך לעזאזל הגעתי לחיים? האם באמת החיים (!) נמאסו? האם באמת
הגזמתי, הרחקתי לכת עד כדי כך?
III
עכשיו מתברר שהכל היה רק בראש שלי. אפילו הדבר ההתחלתי שגרם לי
להתלהב מלכתחילה ולהתחיל את המשחק מההתחלה, התגלה כשקרי -
פיקציה שרקמתי בראשי. הייתי בטוח שזה אמיתי, אפילו חשבתי שיש
עדים. עכשיו מתברר שהגזמתי אפילו, שלא הייתי צריך, אבל לא נעים
היה להגיד. טיפוח ציפיות לעומת זאת, הוא לא בעייתי, כי הוא רק
באשמתי.
אפשר היה לצפות שזה יגרום באמת לסיום המשחק הגוזל חיים. אפשר
היה.
כנראה שבאמת אצטרך לחיות עם זה עוד שנה, עד אשר אשכח, שהכל כבר
הלך. שהכל לא היה בכלל.מה שהתחיל כדבר קטן נגמר בעצבות שאני
צריך לכתוב עליה בשביל להשתחרר ממנה. שכולי בושה בגללה, שאת
שמי אפילו איני מזכיר.
לא נורא, הכל בסוף יעבור.
או שלא. |