חלק א'

אחרי הצהרים, אבא קרא לי מהמטבח ואמר שאנחנו הולכים לבקר את
אמא, ושאני אתארגן מהר ונזוז.
חזרתי לחדר שלי ואספתי את הלגו לתוך הארגז ואת כל בובות כוח
המחץ שמתי על המדף. סידרתי אותם לפי טובים ורעים, ונשאר לי רק
את ג'ק הצוללן לסדר, אבל לא הצלחתי להחליט לאיזה צד הוא שייך,
כי קיבלתי אותו פעמיים ביומולדת, ותמיד אני משחק שהוא התפצל
לשניים -אחד רע ואחד טוב. לא מזמן עשיתי החלפות עם טופז, שכן
שלי, כי הוא קיבל שני קוברה - המנהיג של הרעים, אז החלפנו
לבינתיים, כדי שלא יהיה לנו כפול, ולא ידעתי את מי החלפתי - את
הטוב או את הרע - כי הם נורא דומים. רק כששמים אותם אחד ליד
השני אפשר לראות שיש הבדלים ולמרות שהם ממש קטנים, אני החלטתי
שזה עם העיניים היותר קטנות הוא הרע, אבל עכשיו לא יכולתי
להשוות. בסוף, אבא קרא לי והחלטתי שאני אקח את ג'ק לבית חולים,
כדי שאם יהיה לי משעמם, אני אוכל לשחק איתו.
אבא אמר לי לשכב מאחורה ולישון כי זה ייקח זמן עד שנגיע. אמרתי
לו שאני לא עייף, והבאתי את ג'ק הצוללן. אבא חייך ושאל איך אני
מתכוון לשחק רק עם בובה אחת. אמרתי לו שהבאתי גם את האיש הבלתי
נראה. הוא שוב צחק, והדליק את הרדיו.
תמיד בנסיעות, אני אוהב להסתכל על הדרך ואני מדמיין שיש איש
שרץ ליד המכונית שלנו, בצדדים של הכביש, ומתי שעוצרים הוא נח
או עושה דברים מטורפים, כמו לבנות מגלשיים סילוניים, לעלות על
עמודי חשמל, לקרוע כבל ולרדת למטה כמו טרזן. תמיד הוא נדרס,
מתחשמל, מתרסק, ואז כמו דמות מצוירת, הוא מהר קם, וממשיך כאילו
כלום לא קרה. בונה כל מיני המצאות, הכול רק כדי להמשיך להיות
ליד החלון שלי במכונית בזמן שאנחנו נוסעים.
כשעלינו על כביש מהיר, לאיש בצד הדרך היה ממש קשה לעמוד בקצב.
התחיל גם להחשיך וכבר היה לי קשה לראות כל מה שהוא עושה שם.
כשהתעוררתי, היינו בבית החולים.  אבא ליטף לי את הראש ואמר
שהגענו. הייתי לגמרי מבולבל ולא הבנתי לאן הגענו כי בדיוק
התעוררתי מחלום, שאני במערה של אוצרות ויש שם המון בובות בכל
הגדלים והצבעים, ואמא מוכרת שם בשמים כמו שיש בקניון. היא
השפריצה לי בושם על היד ואמרה לי להריח. כמעט הרחתי ואז אבא
העיר אותי. נדמה לי שהיה עוד הרבה מהחלום, אבל תוך כמה שניות,
איך שירדתי מהאוטו, שכחתי כמעט הכול.
אבא הוציא שקית מהאוטו עם מיץ תפוזים ועוד שקית עם ממתקים ואני
קפצתי ואמרתי שאני צמא.
אבא אמר שאנחנו תכף נגיע לאמא ונשב ונשתה יחד איתה, וביקש שאני
אתאפק עד שנגיע.
הדלתות נפתחו לפנינו ואבא נכנס. אני חיכיתי שהדלתות יסגרו, כדי
לראות עד איפה האפשר להתקרב לדלת לפני שהיא תקלוט אותי. הלכתי
עקב בצעד אגודל כמו בשיעורי ספורט אבל הדלת שמה לב ונפתחה.
ניסיתי לבוא במהירות, כדי שהיא לא תקלוט אותי, אבל היא קלטה,
ונפתחה. ניסיתי לאט-לאט להתקדם, אבל כשהגעתי למשבצת השלישית,
הדלת קלטה אותי שוב. הלכתי מהצד ועמדתי צמוד-צמוד לדלת והיא לא
נפתחה. הרגשתי כמו סוכן חשאי, שהצליח להערים על מערכות הלייזר
המתוחכמות. פתאום הדלת נפתחה. הסתובבתי ואבא עמד מולי כועס
ושאל לאן נעלמתי. הוא הלך והגיע כמעט עד לאמא, עד שהוא שם לב
שאני לא איתו, ומאוד הפחדתי אותו ומעכשיו אני צריך להיות צמוד
אליו לתחת. חייכתי כשהוא אמר תחת, למרות שהוא כעס עלי, כי בדרך
כלל אבא אומר ישבן או טוסיק. אבא קלט שחייכתי וגם חייך. הוא
הושיט לי את השקית עם הממתקים כדי שאני אביא לאמא, הניח את היד
שלו על הראש שלי ובלגן לי את השערות.
בתוך הבית חולים היה אור כחול חזק וריח של סבתא והכדורים
הלבנים האלו שיש בארון של המעילים.
ראיתי עגלה אחת עם קערה מלאה בחומר כתום-צהוב כזה מגעיל, כמו
היוד שאמא שמה לי על היד, כששפשפתי אותה כשהחלקתי מהעץ.
המסדרון היה ממש ארוך והיו שם אנשים עם חולצות ירוקות והייתה
גם אישה בכיסא גלגלים שעשתה קולות של רוחות רפאים כזה "או...
או..." והיא הייתה ממש מוזרה וגם היה לה צ'ולולה בולטת ענקית
על האף כמו מכשפות עם שערות שחורות יוצאות ממנה. נצמדתי לאבא
והחזקתי לו את היד.
כשהגענו לאמא, היא הייתה בחדר עם עוד ארבע מיטות שעליהן שכבו
אנשים זקנים. היא היתה האחרונה בפינה. היא שכבה בעיניים
עצומות. היתה בצד שלה טלוויזיה עם כל מיני קווים ומספרים. אבא
אמר לי להישאר ליד אמא בזמן שהוא הולך לחפש אחות, כדי לבדוק אם
אפשר להעיר את אמא. פתחתי את השקיות והוצאתי את המיץ תפוזים.
ניסיתי לפתוח את הפקק אבל הוא היה סגור ממש חזק. עטפתי אותו
בחולצה שלי ובסוף הצלחתי. הסתכלתי על הידיים שלי והם היו
אדומות לגמרי. מזגתי לי מיץ לכוס פלסטיק, והנחתי את הבקבוק
חזרה. כנראה הרעש של השקית העיר את אמא, כי היא פתחה את
העיניים והסתכלה עלי וחייכה בלי קול. שאלתי את אמא אם היא רוצה
מיץ והיא נענעה בראש ללא. הנחתי את הכוס ונתתי לה יד. היה לה
מכשיר כזה שהתחבר לה על האצבע עם נורה אדומה. "מה זה?" שאלתי
אותה, והיא ענתה בלחישה, שזה משהו שבודק את הדופק שלה וכמה
חמצן יש לה בדם ועוד כמה דברים שאפשר לראות על המוניטור פה,
והצביעה על הטלוויזיה עם הקווים והמספרים. הסתכלתי על האור
האדום ועל הטלוויזיה.  "איך זה עובד?" שאלתי, אבל אמא לא ידעה.
אבא הגיע מאחור ואמר שהוא שמח לראות שהיא התעוררה. הוא אמר
שהוא דיבר עם הרופא והוא יודע. אמא הסתכלה עלי. אבא התכופף
אלי, ושאל אם אני מוכן ללכת שנייה החוצה כי הם רוצים לדבר, אבל
לא להתרחק יותר מידי כדי שיוכלו לקרוא לי חזרה. ידעתי שמשהו
כזה יקרה, אז לא עשיתי בעיות, ויצאתי, אבל אז נזכרתי ששכחתי את
ג'ק הצוללן באוטו. הסתכלתי מסביב וחיפשתי מה לעשות. הלכתי
במסדרון עד למכונת שתייה ולחצתי על הכפתורים שלה. טופז אמר לי,
שפעם הוא הכניס אסימון למכונה כזאת ויצאו לו שתי פחיות קולה.
הסתכלתי על האסימון שיש לי בשרוכים של הנעל. הוא נראה לי עבה
מידי להיכנס לחריץ של המכונה. הייתי חייב לבדוק. התיישבתי על
ספסל, הורדתי את הנעל והתחלתי לפרום את השרוכים כדי להוציא את
האסימון. אחרי שפרמתי כמעט הכול, פתאום חשבתי שזה אסימון לשעת
חירום, ואסור לי לבזבז אותו על פחיות קולה. שרכתי הכול חזרה
ואפילו הידקתי את הקשר ככה שלחץ לי על הרגל.
רצתי ועצרתי ככה שהחלקתי על הרצפה, הלוך חזור לאורך המסדרון,
עד שאבא הציץ למסדרון מהחדר וקרא לי לבוא.
כשנכנסתי לחדר התעוררה הזקנה שישבה ליד הכניסה והסתכלה עלי.
היו לה עיניים כחולות-לבנות ממש מפחידות, כמו העיניים של בלנקה
הכלבה, כשהייתה ממש זקנה וכבר לא ראתה כלום.
רצתי עד לאמא, והחזקתי לה את היד. היא הסתכלה עלי וחייכה.
העיניים שלה נצצו ופתאום התחילו לרדת לה דמעות על הלחיים.
עזבתי לה את היד. חשבתי אולי לחצתי עליה חזק מידי והכאבתי לה.
אבא משך באף. הסתכלתי עליו, אבל לא הצלחתי לראות את הפנים שלו.
הוא הסתובב ויצא.
היא משכה את היד שלי וחיבקה אותה ואמרה שהיא אוהבת אותי ושאני
צריך להיות חזק ולשמור על אבא. נורא נבהלתי שאמא מבקשת ממני
דבר כזה. איך אני יכול לשמור על אבא? הוא הרבה יותר גדול ממני
והרבה יותר חזק (פעם הוא הזיז את המקרר ביד אחת כי הוא חשב
שעכבר נכנס מאחוריו!).
התחלתי לבכות, ואמרתי לאמא שאני רוצה שהיא תחזור איתנו הביתה
עכשיו. אמא ניגבה לי את הדמעות, ואמרה שהיא לא יכולה ושמחר יש
לה ניתוח. יבואו כל מיני רופאים ויתקנו אותה מבפנים, כי יש כל
מיני חלקים בתוכה שהתחילו להשתגע ולגדול. אבא חזר פנימה ואמר
לי להגיד יפה שלום לאמא כי היא בטח עייפה, ואנחנו צריכים לתת
לה לנוח. אמא התרוממה במיטה וחיבקה אותי חזק, ממש מעכה אותי.
ברגע שהיא שיחררה אותי, לקחתי אויר מהר, כדי שאם היא תמעך אותי
שוב, אני אוכל לעמוד בזה, אבל היא רק החזיקה אותי בכתפיים ואחר
כך ליטפה לי את הראש. היא הסתכלה לי עמוק לתוך העיניים ואני
הסתכלתי עליה חזרה, עמוק-עמוק, ככה שיכולתי לראות את כל הקווים
והכתמים של הסוגים של הכחול והצהוב שיש לה בעיניים. היא התקרבה
ונישקה אותי חזק במצח, ככה שהיה צליל ממש חזק ונראה לי שכל
החדר שמע אותנו. היא אמרה לי שוב שהיא אוהבת אותי, ושלא אשכח
אותה. אבא כעס עליה ואמר לה שהיא סתם מפחידה את הילד. אני
באותו רגע רק הסתכלתי על השקית עם הממתקים וחשבתי אם אני אוכל
לקחת מקופלת אחת. שאלתי את אמא אם היא מרשה. היא צחקה ואמרה
שבטח ושאני אקח את הכול, כי היא לא תגע בזה. ואז העיניים שלה
התחילו לנצוץ וטיפה לנזול ולא הייתי בטוח אם זה בסדר שאני אקח.
אבא שלף מקופלת מהשקית והביא לי. הוא התכופף ונישק את אמא בפה
ואמר לה שהוא רק מחזיר אותי ובא. כשהתרחקנו מהמיטה, אמא נשכבה
לאחור ועצמה עיניים. אבא התחיל ללכת החוצה ואני רציתי להישאר
להסתכל על אמא עוד קצת, אבל פתאום הגיע זקן שהייתה לו שקית עם
מים על עמוד, שיצא ממנה צינור והתחבר לו ליד, ואני נבהלתי
נורא, כי הוא נראה עצבני והיה לו אדום בלבן של העין, אז רצתי
הכי מהר בעולם עד לאבא.
כשהלכנו חזרה לאוטו, אבא אמר לי לא להתייחס למה שאמא אמרה כי
נותנים לה המון כדורים נגד הכאבים, והיא לא שמה לב למה שהיא
אומרת. אני לא הבנתי למה הוא התכוון אז שתקתי. כשנכנסנו לאוטו,
ראיתי שג'ק הצוללן חתך את הריפוד של האוטו, ואמרתי לאבא שאני
מצטער אבל בטח לקחתי את ג'ק הרשע ושלטופז הבאתי את הטוב. אבא
לא כעס, הוא רק תפס את ג'ק ואמר לו שאם עוד פעם הוא עושה דבר
כזה, הוא שם אותו במנגל. אני צחקתי ואז אבא צחק. ג'ק היה כל כך
מבוהל שהוא לא הוציא מילה, אבל מאותו רגע הוא התנהג למופת,
למרות שבלילה הוא אמר לי שזה לא היה הוא בכלל, אלא האיש הבלתי
נראה, שהשתולל כשגילה שנעלו אותם באוטו. האמנתי לו, כי לא
שמעתי מהאיש הבלתי נראה. כנראה שהוא שמע את האיום של אבא
וברח.

למחרת סבתא באה לשמור עלי כשאבא היה בבית חולים עם אמא.
סבתא אמרה לי שאין לי מה לדאוג והכול יהיה בסדר גמור, מה שמאוד
הדאיג אותי כי בדרך כלל סבתא אומרת דברים כאלו רק שמשהו מאוד
חמור קורה. הפעם האחרונה שהיא אמרה את זה היתה כשדוד יוסף נפל
מהסולם ומאז הוא ישן בבית חולים.
בערב, כשראיתי 'פיף ותלתול' בטלוויזיה, היה טלפון וסבתא ענתה.
היא התחילה לבכות פתאום, וממש לצרוח. אני כיביתי את הטלוויזיה
ורצתי אליה. שאלתי אותה מה קרה. היא חיבקה אותי ואמרה "יהיה
בסדר, יהיה בסדר". התנערתי ממנה, ושאלתי שוב "מה קרה?". היא
ניגבה את הדמעות, ואמרה שהרופאים לא הצליחו לרפא את אמא, ושהיה
כבר מאוחר מידי, ואמא לא התעוררה מהניתוח, אבל לא לדאוג, סבתא
פה בשבילי וגם אבא. אני התרחקתי ואמרתי שאני לא מאמין לה ואני
רוצה לראות את אמא. היא אמרה שאי אפשר לראות אותה, אז אני
אמרתי לה שהיא סתם משקרת לי וזה ממש לא יפה. היא ניסתה לחבק
אותי בכוח ואני נתתי לה מכות בכתפיים עד שהיא שיחררה אותי.
רצתי לחדר ונשכבתי על המיטה. כאב לי בחזה ובכיתי לתוך הכרית
עוד ועוד עד שנרדמתי.

אבא העיר אותי כשליטף לי את הראש. היה כבר בוקר. הוא אמר לי
שהיום קוברים את אמא ושאל איך אני מרגיש. "עצוב, ואני מתגעגע
לאמא", עניתי. הוא חיבק אותי ואמר לי שגם הוא עצוב וגם הוא
מתגעגע לאמא. הוא אמר לי ללכת להתקלח וללבוש את החולצה הלבנה
של שבועות.
אחרי שהתארגנו, באה דודה מרים ולקחה אותי. היא הביאה לי בובה
של אריה מפרווה. רציתי להגיד לה שאני לא ילד קטן ואין לי מה
לעשות עם בובה כזאת, אבל פתאום האריה קרץ לי ואמר לי שהוא מאוד
נוח וכדאי לי לשמור אותו. לא התווכחתי. שמתי אותו בחדר וליתר
ביטחון ציוויתי על כל החיילים לשמור עליו, שלא ישתולל ויהרוס
לי את החדר. כשהגענו לבית הקברות, היו שם המון אנשים ואיך
שיצאנו מהאוטו נהיה נורא חם.
שכן שלנו- אבא של טופז - דיבר בפלאפון מחוץ לבית הקברות והיו
לו עיגולים של זיעה בבית שחי. בית הקברות היה מוצל
באקליפטוסים. בין העצים היתה רוח נעימה.
היו המון אנשים שלא הכרתי, ואז ראיתי את טופז ואת אמא שלו. הוא
חיבק לה את הרגל. כשהיא ראתה אותי, היא לחשה לו משהו באוזן
ודחפה אותו אלי. הוא בא ואמר לי שהוא מצטער. שאלתי אותו "על
מה?". הוא הסתובב והסתכל על אמא שלו שסימנה לו עם היד "קדימה,
קדימה.." אז הוא אמר "על אמא שלך".
הסתכלתי עליו מבולבל ושאלתי למה הוא צריך להצטער על אמא שלי,
הוא לא עשה לה כלום. הוא התקרב אלי ולחש שהוא באמת לא עשה לה
כלום אבל אמא שלו אמרה לו לבוא ולהצטער.
התקדמתי בין האנשים עד שראיתי את אבא. הוא ישב ליד בור גדול,
והיה אדום כולו. כל הפנים שלו היו רטובות, הפה שלו היה פתוח,
אבל לא יצא לו קול. סבתא הייתה מאחוריו וחיבקה אותו. ניסיתי
להתקדם לכיוון הבור לראות מה יש בפנים, אבל כל מה שהצלחתי
לראות זה משהו לבן. היו המון אנשים ולא הצלחתי להתקדם. ראיתי
את ציפי, חברה של אמא. זיהיתי אותה לפי הציפורניים האדומות.
היו לה משקפי שמש ענקיים שכיסו לה את כל הפנים. לידה עמד בעלה,
ברוך, שניגב לעצמו זיעה במטפחת. נדחפתי בין ציפי לברוך
והתקדמתי לכיוון הבור. אבא קם, ואיש עם זקן הביא לו ספר קטן.
אבא ניסה לקרוא מתוך הספר ונחנק. סבתא הביאה לו בקבוק מים. הוא
שתה והסתכל מסביב, ראה אותי, ועצר. העיניים שלו היו אדומות
לגמרי. פתאום כולם הסתכלו עלי, והתחילו לדבר בשקט. דודה מרים
הופיעה פתאום וכיסתה לי את העיניים. שמעתי את סבתא אומרת לה
לקחת אותי הביתה, שלא כדאי שאני אראה את זה, כדי שלא יהיו לי
צלקות לכל החיים. הלכתי איתה, אבל לא הבנתי מה קרה לאבא, ומה
עושים שם כל האנשים האלה ליד הבור ואיך הם לא פוחדים לקבל
צלקות. לי יש עוד צלקת ענקית במרפק ממתי שנפלתי מהאופנים.
כשנכנסנו לאוטו, דודה מרים צעקה לדוד שמואל שידליק מהר מזגן
אחרת היא מתה. דוד שמואל הסתובב אליה במבט כועס והיא עיקמה את
הפה. היא הוציאה מסרק מהתיק והתחילה לסרק אותי, ואמרה שאני
צריך להסתפר. נזכרתי בפעם ההיא שאימא לקחה אותי להסתפר.

אימא החליטה לקחת אותי לשלמה הספר, כי השיער היה כבר ארוך
והפריע לי בעיניים. אמא תמיד סיפרה אותי בעצמה. יש לה מספריים
ארוכות כאלו והיא הייתה חותכת לי את הפוני ישר. לפני כמה
חודשים היא אמרה לאבא שהיא תיקח אותי לספר כדי שאני אראה כמו
בן אדם. תמיד שמעתי על שלמה הספר. אבא הולך אליו כל חודש וחוזר
עם ראש יותר קטן. פתאום רואים שיש לו אוזניים ענקיות, שהסתתרו
כל הזמן מתחת לתלתלים. אני אוהב לשחק לו בתנוכים והוא עושה
כאילו הוא נושך אותי ואני צוחק. אני זוכר שנסענו איזה חצי שעה,
עד שהגענו למרכז המסחרי באשדוד. המקום היה לגמרי נטוש.
כשנכנסנו היה איש קירח שטיאטא את הרצפה ואיזה זקנה אחת, שמנה,
שישבה שם עם שיער סגול בתוך מכשיר גדול  ורועש. אמא ניגשה לאיש
הקירח ושאלה אם יש לו זמן לספר אותי. הוא הסתכל עליי, ושאל בת
כמה הילדה. אמא התעצבנה ואמרה שזה ילד, והוא בן 6. הוא אמר
שהוא מצטער, אבל הוא לא רואה הרבה ילדים-בנים עם שיער כזה
ארוך. אמא אמרה שככה יצא. הוא הניח כרית על הכסא ואמר לי לשבת.
ישבתי והוא כיסה אותי בוילון שחור של אמבטיה. הוא הרים זוג
מספריים ענקיות מכסף, הרבה יותר גדולות משל אמא. ראיתי דרך
המראה איך הוא גוזר לי את השיער. השיער נפל על הרצפה. הסתכלתי
ולא האמנתי. לרגע לא הבנתי מי במראה, ועקבתי אחרי התנועות של
מי שבמראה לראות שהוא זז כמוני. הוא המשיך לגזור עוד ועוד.
בסוף הוא הוציא מין פלסטיק לבן כזה עם מתכת עליו ושפשף איתו על
המאחורה של הראש שלי. כשהוא סיים, הוא הוריד ממני את הוילון
ולקח מין מטאטא קטן כזה עם קמח וטיאטא לי על הצוואר. הוא לקח
עוד מראה והראה לי איך אני נראה מאחור. נגעתי איפה שהוא שפשף
לי עם הפלסטיק הלבן בצוואר וזה היה חלק אבל שורף. ירדתי מהכיסא
והמשכתי להסתכל במראה. נראיתי שונה לגמרי. הסתכלתי על הרצפה
והיו שם המון שערות צהובות. הרמתי אותן. אימא נתנה לשלמה כסף
מהארנק, ואז באה ולקחה קצת מהשערות, שמה בשקית ואמרה שהיא תשים
לי באלבום, ושאני אזרוק את השאר חזרה לרצפה, כי זה מגעיל.
כשיצאנו מהמספרה אמא עצרה אותי, הסתכלה עלי, אמרה שאני נראה
כמו נסיך אמיתי ונתנה לי נשיקה גדולה על המצח. כשחזרנו הביתה,
לא יכולתי להפסיק להסתכל על השערות בשקית.

דודה מרים הפסיקה לסרק אותי, הכניסה את המסרק חזרה לתיק,
הוציאה סוכריות מנטוס ושאלה אם אני רוצה. אמרתי שלא. דודה מרים
אמרה לדוד שמואל שצריך לעבור דרך העיר להביא עוד אוכל לשבעה.  
 

כשהגענו הביתה, היו גם שם המון אנשים, שעמדו ליד שולחן האוכל,
שהיה עמוס בבורקסים ופיתות. אבא ישב בסלון וסבתא ישבה לידו
וניסתה לתת לו בורקס.
הלכתי לחדר שלי ובדרך עצר אותי האיש הבלתי נראה ואמר שהוא
מתנצל על אתמול. אמרתי לו שזה בסדר ושכבר שכחתי מזה, וגם אבא
לא יעשה לו שום דבר. הוא הוציא אויר ואמר "איזה מזל", שהוא לא
יודע מה עבר עליו אבל הוא נכנס לפחד נוראי פתאום. שוב הרגעתי
אותו שזה בסדר ושילך לאכול איזה בורקס. דודה מרים יצאה
מהשירותים, ראתה אותי, תפסה אותי ביד ולקחה אותי לסלון, למרות
שאמרתי לה שאני רוצה ללכת לחדר. היא אמרה שנורא חם היום ושבטח
לא שתיתי כל היום ושאני אתייבש. אמרתי לה ששתיתי בבוקר אבל היא
לא הקשיבה ומזגה לי מיץ אשכוליות. אמרתי לה שאני לא אוהב כי זה
מר, והיא אמרה לשתות בכל זאת כי זה בריא, ואני צריך להיות
בריא. היא התחילה להגיד דברים לא ברורים, על משהו שהיא אמרה
ולא הקשיבו לה וזה לא היה אמור לקרות לנו, כל כך צעירה, ואז
היא התחילה למשוך באף, אז עצמתי עיניים, ושתיתי בשלוק את כל
הכוס  מיץ אשכוליות. העיקר שהיא תפסיק לבכות.
איזה מישהו שאני לא מכיר עם שפם וקרחת התכופף אלי ושאל אם
אכלתי. אמרתי שאני עדיין לא רעב ושאלתי מי הוא. הוא חייך ואמר
שהוא חבר של אבא מהעבודה.
רציתי להדליק טלוויזיה כי עמד להתחיל "נילס", אבל כשהלכתי
להדליק, סבתא עצרה אותי ואמרה שזה לא מתאים עכשיו. שאלתי מה לא
מתאים, אבל היא גם התחילה לשאול אותי אם אני רעב ואם אני רוצה
בורקס ואם למזוג לי מיץ. אמרתי לה לא תודה, כי הטעם הנורא של
האשכוליות עוד היה לי בפה. אמרתי שאם אני לא יכול לראות
טלוויזיה אז אני הולך לשחק בחדר.
האיש עם השפם אמר שזה לא טוב שאני אהיה לבד עכשיו ושכדאי שאני
אשאר בחברת אנשים, ואז מישהי שאני יודע שהיא קרובת משפחה שלי,
אבל אני לא יודע איך, התכופפה אלי ונתנה לי נשיקה רטובה על
הלחי. כשניגבתי ראיתי שהיא גם צבעה אותי עם האודם שלה. היא
אמרה שמאוד גדלתי ואני כבר גבר קטן. לא ידעתי מה להגיד אז
שתקתי ואז היא שאלה אם אני רוצה שהיא תכין לי פיתה עם חומוס
ומלפפון חמוץ. אמרתי לה שלא, והאמת שבשלב הזה כבר התעצבנתי.
חשבתי ואמרתי שאני הולך לשירותים.
נכנסתי לשירותים, סגרתי את הדלת, ושיחקתי עם הידיים כאילו יד
ימין זאת אישה ויד שמאל זה סוס והאישה לוקחת את הסוס ברחבי
עולם המקלחת, ובכל מקום שהם מגיעים אליו הם מסתבכים בצרות -
פעם עם שמפו רשע ופעם עם ספוג שבולע הכול. ככה שיחקתי לי קצת
עד שמישהו דפק ושאל אם יש שם מישהו, אז אמרתי שכן ואני כבר
מסיים. חיכיתי קצת, ואז פתחתי את הדלת והצצתי החוצה. אף אחד לא
היה שם, אז התגנבתי במהירות אל המסדרון, לפני שמישהו יראה אותי
ויגיד לי לאכול משהו. כשראיתי שאין אף אחד, המשכתי לחדר לראות
שהאריה לא הרס לי כלום בזמן שלא הייתי.

למחרת קמתי בבוקר, זה היה יום שבת, הלכתי למטבח וסבתא הייתה
שם. היא קילפה קישואים ליד השיש. כשראתה אותי, היא ישר שאלה אם
אני רוצה לאכול. אמרתי שעוד לא כי רק קמתי, אז היא מילאה מים
בקומקום ואמרה שהיא תכין לי תה. הלכתי לסלון ופתחתי את
הטלוויזיה אבל לא היה כלום, אז סגרתי וחזרתי למטבח להסתכל על
מה סבתא עושה. תמיד אני עוזר לאימא לבשל במטבח: מורח חמאה על
תבניות, מקלף בזהירות גזרים ומנקה עם כף את מה שנשאר בסיר של
הקצפת של העוגה, ובעיקר טועם לבדוק שהכול טעים ולא חסר כלום.
סבתא לא נתנה לי לעזור היא אמרה לי לשבת ליד השולחן, לשתות את
התה ולא להסתובב לה בין הרגליים. התה לא היה טעים. היה בו קצף
כי סבתא שמה בו מים מהברז כדי שלא יהיה חם כל כך. עזבתי אותו
ויצאתי החוצה למרפסת. אבא השקה עם צינור את הצמחים. הוא היה
דוקר, אז שאלתי אותו למה הוא לא התגלח. הוא אמר שזה בגלל
המסורת ,שלא מתגלחים בתקופת האבל. שאלתי אותו מה זה תקופת האבל
ומה אני צריך לעשות בתקופה כזאת, אבל הוא לא ענה. רק חיבק אותי
ורעד כולו. הוא התרומם והרים אותי יחד איתו, תפס אותי וסובב
אותנו במקום עד שהייתה לו סחרחורת. ראיתי שהעיניים שלו רטובות.
הוא שאל אם אני רוצה לעזור לו בגינה, אמרתי שבטח. הוא הסביר לי
שיש עשבים שוטים ליד הצמחים, ששותים להם את כל המים וצריך
להוציא אותם, בשביל שהפרחים יוכלו לפרוח. בזמן שהוא השקה את
הגינה אני הוצאתי עשבים, ואז ראיתי חיה ירוקה הולכת על הצמח עם
עיניים בולטות כמו של דוד שמואל. קראתי לאבא והראיתי לו. הוא
אמר לי שזה גמל שלמה וזאת חיה מאוד טובה כי היא אוכלת כנימות,
שזאת חיה שפוגעת בצמחים. הוא אמר לי להזכיר לו אח"כ והוא יראה
לי באנציקלופדיה. הוא שטף לי את הידיים מהבוץ, ואמר לי ללכת
ללבוש משהו נקי, כי בטח יבואו עוד מעט אנשים.
אחרי ארוחת צהרים, טופז הגיע אלי ושיחקנו בכוח המחץ. הוא הביא
את הקוברה השני ואת ג'ק הצוללן הטוב והיה ממש כיף. שיחקנו
כאילו הרעים עושים מלחמה ושולטים במיטה, שהיא כאילו העולם, אבל
בסוף הטובים מנצחים אותם בעזרת אריה ענקי. בערב הגיעו עוד
אנשים לבית, והכניסו לי לחדר תינוקת, שהתחילה לגעת לי בדברים.
אמרתי שייקחו אותה משם, כי אני וטופז הולכים לשחק במגרש.
שיחקנו בערך שעה ואז הלכנו לשתות בקולר. הקולר קצת גבוה, אז
טופז לחץ בשבילי על הכפתור של הקולר בזמן ששתיתי ואני לחצתי
בשבילו. אחר כך עשינו תחרות מי מטפס הכי גבוה בברוש. טופז נעצר
באמצע העץ ואמר שנכנס לו משהו לעין. אני כבר הספקתי להגיע
לצמרת וראיתי איך השמש נעלמת לאט לאט עם המון צבעים בשמיים.

אבא לוקח אותי מאז פעם בשבוע לבית קברות. אני עוזר לו להשקות
את העציצים ולהוציא עשבים שוטים. הוא מדבר אל אימא ומספר לה מה
עבר עלינו השבוע. אני בינתיים מסתובב בין העצים והקברים. ממש
נעים בבית קברות, יש רוח נעימה וכל מיני חיות וחרקים מסתובבים
שם. פעם תפסתי זיקית. אבא אמר שהיא מחליפה צבעים לפי מה
שמניחים אותה עליו. רציתי לקחת אותה הביתה, אבל אבא אמר שאני
אשאיר אותה לאימא.
 

חלק ב'

אחרי הלימודים, חזרתי הביתה באוטובוס. היה יום ממש נעים. זהו,
האביב ממש פה. יום שמשי כזה, מעט עננים. נכנסתי הביתה, זרקתי
את התיק בחדר, הלכתי לסלון והדלקתי את הטלוויזיה. בדיוק התחיל
"החיים". כשהתיישבתי על הספה, סבתא התעוררה ושאלה אם כבר
אכלתי. אמרתי שלא, אז היא ביקשה שאעזור לה לקום והלכה לחמם לי
אוכל. היה פרק מעניין על מחלה שקוראים לה סרטן ואיך התאים
הולכים מכות אחד עם השני. אני כבר מכיר את המחלה הזאת. אבא אמר
לי שזה מה שהיה לאימא, ואין לי מה לדאוג, אי אפשר להדבק בזה.
כשסיימתי לאכול, קמתי ויצאתי החוצה. סבתא רצה אחרי ושאלה לאן
אני הולך. אמרתי לה "לטייל", נפנפתי לה לשלום והמשכתי. יש קן
של נמלים שאני אוהב להסתכל עליו כבר הרבה זמן ועכשיו, אחרי
שכבר כמה שבועות לא היה גשם, אפשר יהיה ללכת לשם בלי שאטבע
בבוץ. הקן היה קן של נמלת קציר שחורה. עשיתי טריק נחמד - חפרתי
במרכזו בור גדול ואז כיסיתי אותו בחתיכת עץ. הנמלים תיקנו את
הקן ועכשיו אפשר היה להוריד את החתיכה של העץ ולראות את
הבפנוכו של הקן - כל החדרים של הביצים והמלאי של המזון. כבר
הגעתי קרוב לקן ואז ראיתי משהו זז בשיחים של החובזה. בהתחלה
נבהלתי; יש לי עוד טראומה מהנחש השחור שזחל לי על הרגל, ולמרות
שידעתי שהוא לא יעשה לי כלום (אבא תמיד אומר, שלראות נחש שחור
זה מאוד טוב, כי הוא אוכל עכברים והוא גם לא ארסי), זה עדין
היה ממש מפחיד. בכל זאת התקרבתי עוד קצת, כי עם כל כמה שפחדתי,
הייתי יותר סקרן, ואז ראיתי שמשהו קופץ שם. התקרבתי עוד קצת.
עכשיו כבר הייתי בטוח שזה לא נחש. אולי זה שועל, או קרקל.
השיחים של החובזה היו ממש גבוהים וצפופים. התקרבתי עוד קצת
ונעמדתי על קצות האצבעות, אולי אני אוכל לראות בלי להיכנס.
עכשיו התזוזה הייתה ממש לידי. התרחקתי בבהלה אחורה, נתקלתי
באבן, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי. ניקיתי את הידיים מאבק
ומהאבנים הקטנות שננעצו בהן. הסתכלתי לכיוון השיחים, והוא הציץ
אלי מאחורי עלה חובזה גדול. כשהסתכל עלי, הטה את ראשו ימינה
ושמאלה, כאילו אני החיה המוזרה  ביותר שהוא ראה ולא להפך.
בהתחלה חשבתי שזה החרדון הכי גדול שאי פעם ראיתי, ואז ראיתי
שהוא עומד על שתי רגליים. כלומר, כמעט שתי רגלים. רגל אחת
שלימה והרגל השנייה הייתה חתוכה ובמקומה היה תותב עשוי בוץ.
אני חשבתי שאולי זה סוג מסוים של איגואנה, שאני לא מכיר. היצור
המשיך להתקדם לעברי ויצא מבין השיחים, ואז ראיתי, שבמקום
זרועות יש לו כנפיים קטנות כמו של עטלף."דרקון", מלמלתי לעצמי,
"לא יאמן". הוא התקרב אלי יותר ויותר, כמו איזו תרנגולת חסרת
נוצות, בפה פתוח במין צווחה חסרת קול, מגלה לשון מפוצלת שנראתה
כמו תולעת שנתקלה במעדר. התכופפתי והושטתי אליו יד. בהתחלה הוא
נרתע, ואז בחן את היד לראות אם יש בה משהו, התקדם והחל מתחכך
בה כמו חתול מפונק. הושטתי גם את היד השנייה והדרקון החל לרחרח
גם אותה. ליטפתי אותו והוא התחיל להשמיע קול מוזר. משהו בין
גרגור לצפצוף. הרמתי אותו על הידיים ולקחתי אותו הביתה.
כשהגעתי, אבא בדיוק חזר מהעבודה ואכל עוף ותפו"א בפינת האוכל.
הראיתי לו את הדרקון ושאלתי אותו אם אוכל להחזיק אותו בתור
חיית מחמד. הוא בלגן לי את השיער ואמר שאין בעיה ונדמה לו שיש
לו עוד את הכלוב של צ'יפס, האוגר שהיה לי פעם, בעליית גג (אמא
הוציאה אותו למרפסת בליל חורף, כי הוא הסריח לי את החדר, והוא
קפא מקור).
אבא שאל אותי איך אני רוצה לקרוא לו. עניתי לו שאני אקרא לו
"פלקור", כמו הדרקון מ"הסיפור שלא נגמר". אבא העיר שאני אצטרך
לזכור להאכיל אותו לפחות פעם ביום. שאלתי אותו מה אוכל דרקון
והוא אמר שנראה לו שבשר, שלח יד, לקח עצם מהצלחת וזרק לפלקור
לפה. פלקור תפס את העצם כמו כלב ממושמע והחל מפרק אותה על
הרצפה. סבתא, שבדיוק התעוררה ובאה מהסלון, מאוד נבהלה כשראתה
את פלקור והחלה לצעוק. פלקור נבהל, התכווץ במקומו והוציא להבה
זעירה מפיו. אבא הרגיע את סבתא ואני הרגעתי את פלקור. אח"כ אבא
הוריד את הכלוב מעליית הגג ואני ניקיתי אותו, שמתי עיתונים
בתחתית והכנסתי את פלקור פנימה. בהתחלה הוא נבהל ופיזר להבות
לכל כיוון, שהתיכו את הגלגל של צ'יפס. אח"כ הוא התיישב והביט
בי במבט עצוב. סבתא ניקתה את השאריות של העצמות מהרצפה, ואמרה
שאסור לתת לו עצמות כי זה יתקע לו בגרון. אבא שלי אמר שבלנקה,
הכלבה שלנו, חיה 17 שנה על עצמות ובונזו והפעם היחידה שהיא
הייתה אצל וטרינר, הייתה כשהרדימו אותה, כי היא הייתה כבר זקנה
מדי ולא יכלה ללכת. נתתי לפלקור בונזו והוא בלע מבלי ללעוס
מרוב שהיה רעב.
לקראת ערב הוצאתי את פלקור מהכלוב. קשרתי לו חבל מסביב לצוואר
ויצאתי איתו לטיול. טופז שיחק בכדור עם רונן מול המקלט בשכונה.
הוא צעק לי להצטרף ואמרתי לו שאני לא יכול עכשיו. הוא שאל למה,
ואמרתי לו שאני מוציא את פלקור הדרקון שלי לטיול. טופז אמר שאם
אני רוצה, יותר מאוחר נפגשים כולם במגרש ומשחקים כדורגל ואם בא
לי, להודיע לו כדי שיהיו כוחות, וחזר לשחק עם רונן.
המשכתי עם פלקור לכיוון הצרכנייה, כשהוא מרחרח כל דבר בדרך.
ליד הצרכנייה שחררתי אותו ונתתי לו לרוץ חופשי על הדשא. ליטפתי
אותו והוא השמיע את הצפצוף המצחיק שלו. להקת דרורים פתאום נחתה
והלכה מכות ממש מטר מאיתנו ופלקור קיבל פתאום ריכוז כזה, כמו
של צ'יטות באפריקה. חיכיתי לראות מה יקרה. פלקור התקרב בשפיפות
עד כמה שרק היה יכול (בכל זאת הייתה לו תותבת מבוץ) אבל
הדרורים לא שמו לב אליו, ואז בשנייה אחת הוא קפץ ובלע בבת אחת
דרור שלם. ממש נבהלתי! קפצתי ותפסתי את פלקור בלסת ובכוח פתחתי
אותה. פלקור התנגד, משך לאחור והשמיע יללה חנוקה. לבסוף הוצאתי
את הדרור המסכן מתוך הפה שלו, כולו רטוב ומבוהל, אבל, במזל,
עדין חי. פלקור הסתכל עלי בהתלהבות, משתולל עם הזנב ומנפנף
בכנפיים, מוכן ומזומן לתפוס את הדרור ברגע שאזרוק אותו אליו.
צעקתי עליו שזה לא יפה ואסור לאכול דרורים, כי אבא אמר שהם
מועילים והם אוכלים חרקים ויתושים.
פלקור הסתכל עלי נעלב, לא כל כך מבין על מה אני כועס עליו.
כנראה שאף אחד לא אמר לו שאסור לאכול דרורים. הוא הסתכל על
הדרור ועלי במין מבט ששואל 'למה?'. ייבשתי את הדרור בחולצה
ופרשתי ידיים. הדרור התנער לרגע ואז התעופף ונעלם בשמים. פלקור
הביט בו עד שנעלם, וחזר לרחרח את הדשא.
קשרתי אותו שוב והתחלתי לחזור הביתה, כי כבר התחיל להחשיך.
פלקור דילג על התותב וניסה לעוף. כנראה שבגלל הדרורים הוא
ניזכר שיש לו גם כנפיים. לא ממש הצליח לו והוא ריחף, כמו
תרנגולת, רק לרגע. מידי פעם הוא פלט להבה קטנה שהאירה לנו את
הדרך.
לקחתי את פלקור לחדר שלי ונתתי לו להיות חופשי, בזמן שאני משחק
בלגו. המשכתי לבנות את הרובוטריק, שאני מנסה לבנות כבר הרבה
זמן, ופלקור פשוט התיישב והסתכל עלי. הסתכלתי עליו חזרה,
ופתאום נזכרתי איך אמא היתה מסתכלת עלי כשהייתי משחק - יושבת
בצד, בשקט, ומדי פעם צוחקת, כשאני מפוצץ את הרעים בלייזרים.
בלילה, כשהחזרתי אותו לכלוב. הוא כבר לא התנגד. התכרבל לכדור
ונרדם, מדי פעם יצאה לו טבעת עשן מהנחיר. הלכתי לסלון. סבתא
ישנה שם ואבא ראה 'מוקד' בטלוויזיה. נשכבתי בין אבא לסבתא,
והנחתי את הראש על אבא. ניסיתי להסתכל על התוכנית אבל זה היה
מאוד משעמם, הם כל הזמן דיברו על חו"ל, לא ממש הבנתי מה קורה.
אבא ליטף לי את השערות.
בבוקר קמתי במיטה שלי, שחררתי את פלקור מהכלוב, והוא קיפץ על
הרגל שלו. פתחתי לו את הדלת של המרפסת, שיוכל לשחק בדשא. הוא
יצא והלך לקערת הבונזו שלו. הלכתי לסלון והדלקתי את
הטלוויזיה.
פלקור נכנס חזרה הביתה עם פה מלא בכדורי בונזו ופיזר אותם על
השטיח. הסתכלתי עליו ולא היה לי כוח לכעוס, אז אמרתי לו בקול
הכי רגיל שלי, שייקח את הבונזו שלו ויצא החוצה. הוא הסתכל עלי
בעיניים הכתומות שלו, ואז הוא ניגש ואסף את כל הבונזו מהשטיח
ויצא החוצה. לא האמנתי לרגע שזה מה שקרה, שהוא פשוט הבין אותי.
רצתי למעלה לספר לאבא. אבא בדיוק התגלח מול המראה והיתה לו
נקודה אדומה עם נייר טואלט, בדיוק  איפה שיש לו צ'אלולה. "מה
זה?" שאלתי וניסיתי לתפוס את הנקודה האדומה. הוא קפץ ונבח עלי
כמו כלב. כל כך נבהלתי, שצחקתי.
הוא הרטיב את הידיים שלו בבושם ונתן לעצמו סטירות קטנות,
הסתובב אלי ושאל אותי מה רציתי. לקח לי זמן, אבל בסוף נזכרתי.
הוא צחק כשסיפרתי לו על הבונזו. הוא אמר שפלקור מאוד חכם, ואז
אמר שאנחנו נוסעים היום לצפון ושאני אתארגן מהר.    

דודה מרים ודוד שמואל גרים בקיבוץ בצפון. אנחנו תמיד נוסעים
לשם, ונשארים שם כל הסוף שבוע. יש שם בחוץ כל מיני דברים
מגניבים כמו בכוכב אחר. פעם אפילו מצאתי שם צב ויש שם גם צמח
כזה, שאם נוגעים בו, אז הוא מתיז את הזרעים שלו, ואחד כזה כתום
שאין לו שורשים והוא טפיל על צמחים אחרים. תמיד אני אוסף כל
מיני דברים, ואז אבא מסביר לי עליהם. הוא מבין הכול על מה שיש
בטבע. אם הוא לא יודע, הוא פותח אנציקלופדיה ומראה לי את מה
שמצאתי. אני אוהב ללכת לנחל לא רחוק מהבית שלהם ולנסות לתפוס
דגיגונים עם שקית.

כשהגענו עזבתי הכל ואמרתי שאני הולך לצוד לפלקור אוכל. לקחתי
שקית והלכתי לנחל.
כשהגעתי, הסתכלתי במים וחיפשתי דגים, אבל לא היו בכלל. חשבתי
לעצמי, שאולי אם אני אלך לאורכו של הנחל אני אמצא בסוף.
נכנסתי למים. הם היו קרירים. פתאום ראיתי תזוזה בקרקעית. סרטן
נבהל והתחיל מחפש לו מקלט מתחת לאבן. חייכתי לעצמי וחשבתי "אני
אצוד לו סרטן, הרבה יותר טוב מדגים". גם שמעתי, שאנשים שאכלו
סרטן אומרים שזה מעדן. אפילו מגישים את זה במסעדות יוקרה וזה
עולה מלא כסף. הכנסתי את הידיים לתוך המים. הרמתי את האבן
ובתנועה זריזה תפסתי את הסרטן מאחור, כך שלא יוכל לצבוט אותי,
ורצתי איתו לפלקור. כשהגעתי לכלוב, עצרתי לחשוב אם כדאי להרוג
את הסרטן לפני שאני מביא אותו לפלקור.
בסוף החלטתי שפלקור הוא דרקון פרא וכדאי שהוא יהרוג אותו
בעצמו, ויאכל אותו איך שמתחשק לו. אולי הוא רוצה לשרוף אותו
ואז לשתות אותו מהעיניים. מי אני שאהרוס את התענוג. הכנסתי את
הסרטן לכלוב וישבתי להביט במופע. פלקור הביט בסרטן בחשש. הוא
התחיל לירוק עליו להבות דקיקות, ששרפו את העיתון מתחתיו. בדיוק
אז אבא שלי פתח את הדלת וקרא לי לבוא לאכול ושכולם כבר יושבים.
הסתובבתי אליו ואמרתי שאני כבר בא, רק גומר להאכיל את פלקור.
אין לי מושג איך זה קרה כל כך מהר, אבל כשהסתובבתי חזרה לכלוב,
כבר היה מאוחר מידי. פלקור שכב על רצפת הכלוב, סרטן שלם בתוך
גרונו. זה היה נראה כמו הנחשים האלו שבולעים ביצים. יצא לו קצת
עשן מהנחיר השמאלי, והעיניים שלו היו עצומות.
פתחתי את דלת הכלוב כמה שיותר מהר. הוצאתי את פלקור ושלפתי את
הסרטן מהגרון שלו, אבל זה לא עזר. כנראה פלקור היה כל כך רעב,
שהוא שוב שכח ללעוס. אבא יצא שוב לקרוא לי לאכול וכשראה שאני
בוכה ליד הכלוב של פלקור הוא כבר הבין לבד. הוא ניסה לנחם אותי
ואמר שגם בטבע פלקור היה מת מהר מאוד, בגלל שבטח היה לו מאוד
קשה לצוד רק עם רגל אחת. אני ידעתי שזה לא נכון, בעיקר אחרי
שראיתי איך הוא צד דרורים, אבל שתקתי. אחר כך הוא הביא שקית
זבל שחורה ושם אותו בפנים. תמיד חשבתי שכשדרקונים מתים קורה
משהו מדהים, ואולי קרה, אבל אני לא ראיתי. קברנו אותו בחצר ליד
הבית. אבא הביא מעדר ותוך שתי שניות חפר בור ושם את השקית
בפנים. אני כיסיתי את הבור ושמתי אבן, כדי שאוכל לזכור איפה
הקבר בדיוק, ליד הקברים של בלנקה וצ'יפס.
שאלתי את אבא למה לא שמנו גם את אמא פה לידם, זה הרבה יותר טוב
מבבית הקברות הרחוק, אבל הוא לא ענה לי. ראיתי שהפנים שלו
רטובות, היה נדמה לי שהוא בוכה, אבל יכול להיות שזה היה רק
בגלל שבדיוק התחיל לרדת גשם. כל כך חבל, אני חשבתי שכבר הגיע
האביב.