האווזים נדדו.
נשארנו כאן מביטים הרחק
בשמים מתבהרים ונאספים
לכדי כדור צמר-גפן
מצטנפים זו בזה, כובשים
פינות חבויות --
אצבעות כחולות תחת צל הגוף הגדול של שנינו.

באגם משתקפים החיים שלנו;
כמו המים, עומדים מתוחמים ואין לאן לנוע.
אף-על-פי שתמיד ניסינו לזרום הלאה
אל מלכודות חדשות -  
פסטיבלים של זן והעצמה רגשית.
כדי להיות ביחד, עמוק עמוק ככל שנוכל,
היינו מתחברים ל'אני' הסורר שלי והשליו עד כדי דאגה, שלך.

שמש מתערסלת לפנות לילה ומתכסה בבדים שחורים.
אין לנו הגנה מהימים הבאים,
מחזיקים מעמד אחרי רעידת האדמה בביתנו;
פורצלנים נופצו, תחת רגלינו נסדקה האדמה.
שלחת אליי יד
ודי היה בזה.
אך יש ימים שאני עדיין פוחדת -
כמה זמן לא תשבר, אני מנסה לנחש,
שכן רסיסיך יכלו את עולמי.

(הרשו לי סוג של מונולג-לירי-יומרני) ---

אני חיה בין דוכיפת אחד למשנהו.
נושאי הכתר מאיימים לפרוש כנף
בכל פעם, כשאני מתקרבת, אך
מותירים לי נוצה גנדרנית וחמה בכף היד.
בימים בהם השמים בהירים ממש
מתדפק על חלוני געגוע
לאווזים שלי ולשחפים שהיו בקרבת הים
לכל הרעש והתמונות שהבזקנו יחד
בימים שהיינו תמימים ונזקקים.
עד שבאת אתה, עוף מוזר ויפה-תואר שלי,
קרקרת עליהם תיגר בלבי
הותרת בם רושם שריפאת אותי מכל תחלואות ההזדקקות
ובאהבתנו אני מנסה לחבוש פצעיי
לתלות כנפיי אצלך למזור.
שנינו יודעים שבלעדיהם הארוכה תדמם מפעם לפעם
לכן מבקשים להביט בנדידתם ובשובם המתמעט,
בציוצם המזדמן וצווחות הפרא שהיו לי לצהלה.
ובכל עת מגרשים ספק בלבנו
כי עדיף להוותר לצד דוכיפת אחד וברווזונים מכוערים
אשר תמיד יבקשו להיות חיות בית של קבע.

מאי 2006