"תבנה חומות", היא אמרה לי.
"תבנה, בסוף, כשתרוץ מהשדה הרחב, פצוע מהקוצים שבנית לעצמך,
פצוע מכל גדרות התייל שאנשים שמו לך - אני אהיה פה. הפרצה
היחידה בחומה שלך, אקרא לך לבוא, לברוח, אעזור לך לחטא את כל
הפצעים, אנעל למענך את השדה אם תרצה, ואסביר לך איך לנקות את
השדה הקיים. רק אסביר - כי זה המקום שלך.
מרחוק אני אצעק לך להיזהר ולא ליפול - ואם רק תרצה, תמיד תשמע
אותי. כי אני תמיד אהיה שם -מאחורי הפירצה. החומה גדולה
וגבוהה, אתה יודע. אתה הרי בנית אותה. שנים של עמל. ואת הפירצה
שלי מי בנה? אני. אני ואתה, שנינו. אני הכנתי אותה, ואתה נתת
לה להתקיים. נתת לי את הרשות לפתוח את השער, להתבונן, לראות
כמה פרחים צמחו וכמה קוצים שרטו. רק תיזהר כשאתה רץ. לפעמים
תעצור. תתבונן במצב הקיים. לפעמים תמשיך לרוץ. רק שים לב איפה.
שים לב על מי אתה דורך בריצה חסרת המעצורים שלך..."

"מי אני? אתה שואל. אני המשקפיים שלך, אם תרצה, והקול בראשך,
אם תקשיב. אני תמיד אהיה שם - אם תתן לי. להאיר את עינייך
מהדרדרים הרבים, להסביר לך כיצד להגיע לשביל הפרחים...
למה?



איני יודעת.
גם אני תהיתי על כך קשות..."