יושבת על המדרכה, מדרכת החיים. לא נכנסת, לא מעזה. פוחדת
להסתכן, חוששת להתערבב, להפוך כמו כולם. מסתכלת על החיים ורואה
רק שחור. מוות, הרס, סבל וכאב. היא לא רוצה כך, רוצה כמו כולם.
רוצה משהו מיוחד. רוצה משהו מיוחד. רוצה שיפתיעו אותה, הפתעה
טובה ונעימה. לא אוהבת הפתעות, לא ספונטנית, סגורה. אבל בפנים
בתוך תוכה, חולמת להתפרץ, לברוח ולהתחיל מהתחלה. לשנות הכל,
לעזור אומץ, לקום ולעשות.
אבל היא לא קמה, אינה משתנה. רק יושבת בחדר סגור ואפל. יושבת
מול דף ריק, התחלה חדשה. מה יהיה הפעם? מי יהיה הגיבור? כמה
נועזים יהיו הצבעים? העיפרון מתחיל לזוז על הנייר כאילו חי.
והיא יושבת שקועה בציור, היד זזה ללא הרף מעל הדף הלבן הגדול.
יצירה חדשה, משהו אחר, שונה ונעים. לא כמו תמיד, הפעם זה לא
יהיה ציור בצבעי השחור. הפעם היא תעז. היא תוציא את כל הצבעים
מהחבילה. כולם חוץ מהשחור. היא תצבע את העולם כמו שהוא
בדימיונה. יפה, חדש, מאושר וצבעוני. מהיום הכל ישתנה, מהיום
שבו תוכל לקחת צבע ולהפוך אותו לאמת בחייה. משהו מיוחד, לא
רגיל. וכולם יתפאלו מאותה תמונה, ומשלל הצבעים המרקדים על
הדף.
היא כבר לא תתחיל התחלה חדשה, עם דף לבן וריק. היא תמשיך את מה
שהתחילה באותו ציור מופלא, והוא יהפוך למהות חייה, מהות
קיומה.
יום אחד, כעבור שנים רבות היא תשב בגינתה, בפתח ביתה, ותיזכר
באותו האחד שגרם לשינוי שבה. תיזכר בהרגשה המופלאה, תיזכר איך
היה שלה. האחד שגרם להיווצרותו של אותו ציור מופלא, זה שגרם
להתחלה חדשה. |