היא יושבת מולי, מביטה בי בזוג עיניים חומות גדולות.
מבט שכולו אומר 'אני רוצה לעזור לך, לחסל את הדרקון שבך, להדוף
אותך מהתהום שלך.' ואולי זה בכלל לא מה שאומר המבט, אולי זה מה
שאני רוצה שהיא תחשוב ותפלל כי אז תהיה הצדקה להתייצבות
הדו-שבועית שלי כאן בשנה האחרונה.
אנחנו בתוך קוביית גבס, בין כתלים שזכו לארח שלל דמויות
מיוסרות שמתקשות להתמודד עם העולם שבחוץ. חלקן כמוני, למרבה
מזלי ולמרבה צערם - חלקם מתקשים הרבה הרבה יותר...
שלושה פוסטרים של מאגריט ופסל אבסטרקטי מכוער להחריד, מנסים
בכוח להעניק תחושה של פתיחות, נוחות ובית - באופן אירוני, מה
שכל כך חסר לפוקדי המקום.
הוקצבה לי סיגריה אחת לפגישה ואת זו שבפי אני מוצצת עד לשד
עצמותיה, עד שאחוש בפי את השרף ואת טעמו החמצמץ של צמר הגפן
הספוג בניקוטין.
בעודי מעשנת כאילו אין מחר, ביד רועדת אני מוחה דמעה. המבט הרך
והחם דוחף אותי לזרוק את הפסל המגעיל על הקיר.
איני יכולה ליישר את עיניי אליה, למזג מבט במבט. התובנות
הפוקדות אותי במהלך פגישותינו מעולם לא שיפרו את המצב או
החלישו את הדרקון שגוהר עליי בתאווה כפדופיל נלהב על ילדה בת
6.
היום הבנו גם אני וגם שותפתי הפאסיבית בעניין, שיש לי דפוס
התנהגות חוזר שבו אני בורחת כל עוד נפשי בי דווקא ממה שעושה לי
כל כך טוב. מסתבר שמה שבריא ונכון עבורי - היו בטוחים - ממנו
אמצא דרך להימלט.
מסתבר שפשוט אני לא מוצאת עצמי ראויה לטוב.
השליט בממלכת הפחדים שלי הוא האושר, מלכתו היא השמחה.
כל בחירה שעלולה להעלות אותי על הדרך לקצת שקט - אני אקח רוורס
עצבני ואחזור להסתתר במערה שלי, כי מאיזושהי סיבה - לא מגיע
לי, גדול עליי להיות בסדר; סיבה מסתורית (שאליה אולי נגיע
בפגישה הבאה, אבל לא מבטיחה...) כיוונה את כל המנגנונים שלי
לרצות לגעת ולהירתע ברגע שאתה נוגע וזה חם.
ההרס, הבדידות, הפחד - נוראים מכדי לחיות איתם ומוכרים מדי
מכדי להפרד...
ואני נשארת תקועה, לא לכאן ולא לכאן, רוצה ולא יודעת איך. בוכה
ורוצה לחייך.
היא מביטה אליי מבעד לזוג עיניים טובות שאולי חושבות ברגעים
אלו מה צריך להביא מהמכולת או 'למה לעזאזל בחרתי במקצוע הזה?'
ואולי באמת גם לה כואב, גם היא משתוקקת - עד כמה שאפשר בגבולות
הדיסטנס הרגשי - לשלוף אתי מהבור, לחשוף אותי לקרני שמש
ולהחזיק לי את היד עד שאתרגל ואוכל לראות. ממש כמו במיתוס
המערה של איזה יווני...
אולי גם היא יודעת כך או אחרת כמה במערה הזו חנוק.
תמו להם 50 דקות.
אני אוספת את התיק, הסיגריות, ערימת הטישואים, ערימת הטישואים
הלחים שיוצרים פסל אבסטרקטי משלהם, נפרדת מזוג עיניים חומות
ומחיוך אמפתי וצועדת לעבר הדלת.
התובנה צורבת וכך גם העיניים הבוכיות.
הדלת נפתחת ובחוץ, כאילו כלום, שמים כחולים כחולים ובמרכזם
כדור אש ענק ובוער.
שתיים שלוש נשימות לתוך המקום הכי עמוק בבטן, אני מדליקה
סיגריה, מרכיבה משקפי שמש ומתחילה ללכת.



                                    לטלי