לעמוד מולך, נשמע כה פשוט. להביט בעינייך לא מסוגלת. לשמוע
אותך, למה את משקרת? כשאני שואלת מה שלומך, את באמת חושבת על
השאלה, ולא סתם זורקת "בסדר" כמו כולם. חושבת איזה כמה שניות,
מתעכבת ובסוף מסתכלת לי בעיניים ומשקרת. אומרת שהכל סביר,
אפילו טוב, כן טוב. הורים מתגרשים, אהובייך סובלים, את מסתתרת
מאחורי מסיכה ומשקרת, אומרת שהכל לטובה.
לעמוד מולך זו משימה קשה, אחרת. אני אשמה, אני הכלבה בכל
הסיפור, וזה ללא שמץ ציניות. אני מעריצה אותך רק על זה שאחרי
כל מה שעשיתי את עומדת. מסוגלת לעמוד מולי, להסתכל לי
בעיניים.
אולי זה סימן, שאני רואה אותך כבר כמה פעמים. אולי ניתנת לי
עוד הזדמנות? אולי הגיע הזמן לתקן את הטעות? אבל אני נרתעת
מלעשות דבר. אולי בשבילך כבר הכל נגמר? רוצה לחזור, רוצה לנסות
אבל בסוף עומדת עם ידיים שמוטות. לא עושה דבר, אולי לא רוצה
מספיק. לא מגיע לי. ההזדמנות הזאת היא לא בשבילי. מכירה את
עצמי טוב מדי. לא אתקן, אוכל רק לקלקל אז עדיף לעמוד בצד
ולהסתכל.
כל מה שנשאר לי עכשיו הוא לקוות שתהיי מאושרת, מגיע לך. עברת
הרבה כל כך, הייתי נותנת הכל רק בשבילך, אבל לא תאמיני לי.
לעמוד מולך, נשמע כה פשוט. לפעמים אני אפילו שמחה לראות אותך,
לראות שהכל בסדר. מסוגלת לעמוד בהכל, כל דבר שתגידי או תעשי.
ואת? את משחקת. לובשת מסיכה חדשה ומשקרת. דבר אחד מסיכתך לא
יכולה להסתיר, את הגועל, כשאת רואה אותי.