עוגת חתונה


בכל החתונות של משפחת פרי מונחת סכין ענקית ושקופה שם באופק
המרוחק.
מעבר לדקלים של גן האירועים, מאחורי ביתן החופה הלבן, על רקע
השקיעה האדומה-אפורה מרחפת לה סכין-הדאגה המכסה את קו הרקיע
ההולך ומאפיל.
אנחנו אורחי הכבוד, עטורים במיטב מחלצותינו ובמיטב בנינו,
בידנו כוסית-יין ארוכת רגל מלאה בחיוכינו ובאבק הצלחותינו.
עוטים על עצמנו זהות משופרת, יפה יותר. אנחנו, החברים הטובים
של נשואי השמחה,  נדבקים להילה של מרכזיותם באותו ערב, וחשים
בקסם שרק פייה יכולה לפזר ממטה הנוצץ. והפייה אינה זקנה
שמנמונת וחייכנית מהאגדות, הפייה היא בחורה צעירה ונמרצת,
אוזניות לראשה ולחשי-קסם זורמים מפיה ללא הפסק.

זאביק, אבי החתן, המחייך חיוך עייף כשאנו כבר ישובים ליד
השולחנות, מספר שגם הוא עבר התקף לב שכמעט חיסל אותו. ובדיוק
אז, שימי פיין, שהושיבו אותו ואת אשתו יחד אתנו בשולחן כי יש
לנו איזו נקודת השקה בעברנו, פתאום מתקרב אליי עם הכיסא, נשען
קדימה לעברי, לוחש-צועק בגלל המוסיקה, ומספר שגם הוא בעצם היה
קרוב להיפרד מן העוגה וכמעט לא להיות על אותה הפרוסה עם אישתו
הצעירה, שישבה קצת יותר רחוק בשולחן וחייכה אלינו כי אולי לא
שמעה מה שהוא אומר ואולי לא הייתה מודעת לסכין שהייתה מונחת על
הפרוסה של העוגה וכמעט חתכה אותה, אבל אצלנו כבר חתכה. כי
שאולי, אישי, כבר לא אתי שבע שנים ואת השיר הזה של רוני סומק,
"אנחנו מונחים על העוגה, כמו בובות חתן כלה. גם אם תבוא הסכין
ננסה להישאר באותה הפרוסה", שמענו כשנסענו פעם באוטו (והוא
התלונן שכואבות לו הזרועות), קצת לפני שהוא עזב את החיים
ואותנו ואז לא ידענו עד כמה זה קרוב.  ושימי  עם הסיפור שלו
פתאום הרגיש קירבה אליי ואולי בעצם אל זכרו של שאולי שהיה בי.

והסכין מופיעה שוב ומצהירה, אני פה. הלכתי לרגע ואני כבר
חוזרת. וכשהיא לא קופצת ומאזכרת את עצמה, היא דואגת לפרסם עצמה
בגדול על השמיים בכיוון האופק כמו השלטים הנגררים על ידי
מטוסים קלים, שקופה - "טרנספרנט חמישים אחוז בפוטושופ", ועם כל
השמחה ועם כל ההשקעה הכספית הענקית ומספרם הרב של האורחים היא
מאיימת, כי גילי, אחותו של החתן, עברה את הטיפולים הקשים בסרטן
ועכשיו היא מתפקדת אבל כל הזמן חרדה לקראת הבדיקות התקופתיות
שהיא עורכת. חשופה ורגישה לכל מה שמסמן לה שהשיגרה לא תימשך,
וכל דפיקת דלת וכל צלצול מקפיץ אותה כאילו משהו בא להגיד לה -
זהו. באה הסכין. ואיך אפשר לשמוח בחברת שמונה מאות איש. אפשר,
אבל תמיד יש ליצן זדוני הקופץ מקופסה באחורי הראש שאומר: "אה,
רק רגע, זה לא זה".

ואלונה, אם החתן, מספרת על ההכנות לחתונה, איך לקחו מארגנת
חתונות כדי שהכול ידפוק כמו שצריך. המקום מקסים, האוכל נפלא,
האורחים מכובדים והזוג הצעיר יפה ומוכשר. אבל אלונה עומדת
לידנו וקמט אופקי לא נראה מופיע על מצחה וגם היא רואה את השלט
השקוף ההוא של הסכין שמשתלב עם השמיים האפרפרים של אחרי
השקיעה. היא לא תגיד דבר על כך, היא לא תהרוס את המאמצים של
מארגנת החתונות. היא הייתה צריכה מארגנת חתונות גם לחיים שלה,
שתסדר הכול. שגילי תהיה בריאה ושהמארגנת תיתן לה מסמך כתוב עם
התחייבות שהכול בסדר ושכבר הרע מכול עבר.  ואלונה מסתכלת על
רינת הקטנה, הבת של גילי, ולא רוצה לחשוב איך זה יהיה בשבילה
לחיות בלי אמא. היא יותר מדי קטנה בשביל לסבול ולדעת מה אמא
שלה עוברת. ואלונה הכינה לרינת, ששברה את הרגל ובאה בגבס
לחתונה, סנדל יצירתי במיוחד שמתאים לגבס, והרגל המגובסת נראתה
כמו אריזת מתנה בעצמה. בעצם כבר לא רוצים מתנות אלא רק צ'קים.
ואם קונים מתנה אולי יבוזו לה בליבם ויצחקו בינם לבין עצמם
ויגידו - יא קמצנים זה מה שהם נותנים, או, מי צריך זבל כזה. אם
נותנים צ'ק הוא מתערבב בצ'קים של האחרים ולא שמים לב לברכה
שצירפת אליו, אם בכלל צירפת ברכה, כי היום כבר כותבים ברכות
במהירות בדלפק עם המעטפות בכניסה לאולם, לא מברכים אלא כותבים
מילים נבובות שהעיקר שבסופן יבוא שמו של נותן הצ'קים וזה חשוב
בשביל יחסי החברות עם ההורים או יחסי העבודה עם אחד מהם או
השקעה לטווח ארוך אם הבן שלך יתחתן יום אחד ומישהו צריך לממן
גם את זה. והמתנה עומדת נכלמת בכניסה קצת מוסתרת על-ידי הורי
החתן והורי הכלה. לפעמים מצילה את כבודה מתנה נוספת ושתיהן
מאמינות בפתגם שצרת רבים חצי נחמה.  את הצ'קים שומרים בכספת
אבל את המתנות משאירים חשופות ללא שמירה. סתם פושטיות. מי
הזמין אותן. ואז אולי אריזת הרגל המגובסת שרצתה להפגין גאווה,
דווקא מזדהה עם המתנות העומדות בעונש בפינה ומאבדת מהילתה
החגיגית וכבר הגבס חוזר להיות גבס והכאב שמתחתיו מבצבץ ומרים
ראש נחשי.
ואלונה חושבת לעצמה, מי צריך חתונה כל כך עשירה ומפוארת. אני
רוצה רק בריאות לזאביק ולי, כי לפעמים יש לי דפיקות לב ופעם
אפילו התעלפתי ברחוב ומיכל בתי הקטנה צעקה לאנשים שיזמינו
אמבולנס. ומייד היא מעלה חיוך שהוא ציור צבעוני על גבי מכסה של
קופסה המכילה תולעי-דאגות רוחשות.

והאורחים רוקדים, שותים, שמחים והסכין השקופה מחכה
לאלוהים-החתן שיפרוס את העוגה.
ורינת הקטנה מושכת בשולי שמלתה של גילי ואומרת, אמא תראי איזה
צבע יש לשמים...