יושבת שוב, אותו סיפור מהתחלה. שוב נפתחת, נתת לזר להכנס,
להכנס אל תוך עצמך. שוב נתת לו להכיר אותך טוב יותר ממה שאת
מכירה את עצמך. שוב כואב. שוב יושבת על גשר מעל נהר גועש. שוב
יושבת שיכורה ובוכה. חותכת את עצמך כל פעם מחדש, כל פעם מהתחלה
נכנסת לעסק מסוכן, נותנת לעצמך להפגע ואחרי זה שוב מגיעה לגשר.
יושבת שיכורה ופגועה. פוצעת את עצמך, עצמותייך, בשרך. יושבת
וחותכת את עורך בסכין, סכין חדה כמו הלשון שלו, נותנת לו
להכנס. פוצעת את עצמך, ורואה איך הוא נכנס לוורידים שלך ונותן
לנשמתך לזרום בנהרות אדומים וכהים. מטפטפת את דמך, נשמתך.
שופכת ליבך החוצה, על הגשר שסופג. הגשר, מקום מפלטך, אבל מה
איתך, את-עצמך?! בורחת מאש, מרוח, ממים, ורק לזרים נותנת
להכנס. נותנת לפצוע, לדמם. לזהם אותך, את הנשמה הזועקת לעזרה,
את הלב שמתפוצץ מרוב כאב ומצוקה.
נרגעת, כבר בוקר, הגעת הביתה אלוהים יודע איך. עומדת מול מראה
ומנסה לחפש את עצמך בין הצללים, בין השורות, בתוך ארבע הקירות.
לא מוצאת אף אחד, שום דבר, הכל ריק. מנסה להמשיך, לקום,
להתאמץ. בשביל מה לך למצוא את עצמך? בשביל מי לנסות לחייך? למה
לסבול, לשקר ולבסוף להתמוסס?
מסתכלת במראה המלוכלכת ורואה זוג עיניים כחולות. עיניים של
מכשיפה בוהות בך בחזרה. מנסה בשבילך, למצוא בפנים טיפת נשמה.
מנסה, משתדלת אבל לא מצליחה. מחליטה שמספיק, ויורה בעצמה. |