פיצוץ

פרעה הייתה גדולה ואכזרית
היא השתמשה בנו כעבדים קטנים.
אני הייתי אחראי על הכפל בין השד לכרס
לנקות משם את הזיעה המצטברת,
הרי ביאור היא לא היתה רוחצת.

זמן רב רציתי בה להתמרד,
לברח משם, לא לפני
שאקח את מקל הנקוי, אוריד לו את הצמרגפן
ואפוצץ בשפיץ את בלון שדה המנפח.

אך היא בפקודותיה עלתה עלי תמיד
את כל כוונותי היא זיהתה.
ואז פקדה על השוטרות: לא עוד כלים,
עכשו רק בידיים יעבדו הנקלים.

גדל התחלתי צפרנים, עקש אני, לא אוותר
באמצעות האצבעות אני עוד אפוצץ
את הבלון הרע המאים.

אך היא בפקודותיה התחכמה לי כתמיד
את כל מחשבותי ידעה לקרא.
ואז פקדה על השוטרות: אזקו ידים
עכשו רק בלשונם הם יעבדו
ילקו בה אותי עד שתצרב.

ופתע, בלא כל כונת זדון, בלא תכנון מקדם
דבקה לשוני לשדה, ולא יכלה נתוק
והיא צועקת בבהלה אל השוטרות:
משכו אותו, משכו, הורידו!
הורידו אותו ממני, משכו חזק, משכו!


עקצוץ

המן היתה טובה ורחמנית
היא רק רצתה חיוך אחד יותר מדי.
אני הייתי אחראי על השתיקה הממשכת
לחתם את הפנים מבלי הראות כל רגש.

הסתבר, אני האיש, עוררתי בה קצת עצבים,
כשהיא מעל דלפק הבר רצתה ממני
רק קצת חיוכים.

זמן רב חזרתי לאותו הבר, הולך
יושב שוב באותה פנת דלפק
מביט סביב ומחפש את פרצופה
דורש החיוכים.

אך היא הלכה ונעלמה,
אמרו לכאן שוב לא חזרה.
אני יודע אחורי פרגוד הברמן
היא זוממת בי את נקמתה.


ניצוץ

היטלר הייתה הגדולה מכולם.
היא לא רצתה אותנו, רק את הקונדום.
פיסה קטנה של גומי, רטובה ומסריחה.

כך היתה משגלת ומחסלת ומשגלת,
ובסוף מעשה מוסיפה עוד פיסה
לאוסף, לערימה הגדולה.

אני הייתי היהודי האחרון,
ומה יכולתי לעשות, לא היתה לי זיקפה.
היטלר השתוללה מכעס,
כמעט כילתה אותי בזעמה,
כאלו הם האספנים כשחסר להם פריט יקר.

אבל אני בשלי, או הוא בשלו
מסרב להתקומם, עומד מנגד, ומושיע.

אני יודע, אחרי אותה שרדתי
היא לא תשוב עוד, לעולם.