[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תאיר באפלה
/
המשהו הכתום הזה

היה לה קשה לנשום. ראתה אותו הולך ומתרחק ממנה, הולך אל מקום
אחר שבו כבר לא יהיו דברים משותפים ביניהם. כל צעד הרחיק אותו
ממנה, כאילו אמפולות של כאב הנמצאות מתחת לעורה, משתחררות
ומתפשטות בגוף. בכל צעד הכאב התגבר. מבעד לדמעות הרחוב נראה
חגיגי יותר, אורות הפנסים מנצנצים לעברה. אל תבכי ילדה, יש
דברים יותר כואבים בחיים. תשמרי את הדמעות האלה למחלות, למוות
הבלתי נמנע של האנשים שאת אוהבת. הרגישה שהמכוניות שעוברות
לועגות לה, לכאב שלה, שבעיני האחרים נראה חסר חשיבות.
כל יום יש פיגועים, אנשים מתים חסרי אונים ממחלות סופניות,
והיא? עוד נערה בגיל ההתבגרות שחווה אהבה נכזבת. זה מה שכולם
בטח חושבים.
הם לא מבינים.
היא רוצה לצעוק, לצרוח שכולם ידעו שזה לא סתם. היא רוצה לרקוע
חזק ברגליים ושמישהו יבוא ויחבק אותה חזק עד שהכאב יעלם, ואם
אפשר, שזה יהיה הוא.
עכשיו לא אכפת לה כבר מכלום. אז מה אם יש לה עוד מבחנים, והיא
צריכה לשמור על אחיה שמחכה בבית, שאמרה לו שהיא כבר חוזרת.
עכשיו היא כבר לא רוצה להמשיך יותר במסלול המכשולים הזה של
החיים.
היא צועדת לאיטה. הנה הגן שלהם. מתיישבת וחושבת על כל הדברים
שעברו כאן ביחד. מצחקקת לעצמה, אבל מיד נזכרת שכבר לא.
היא דווקא נגד הדרמטיזציה הזאת, וכל הספרים האלה שמתארים
התאהבויות במבט ראשון, ונפשות תאומות, ואהבה נצחית.
אצלה זה לקח כמה ימים, אבל כשזה קרה, כמו ניצוץ בפנים. היא
ידעה שככה מתארים את זה בספרים האלה, אבל לא מצאה דרך נכונה
יותר להסביר לעצמה מה השתנה.
כשהיתה קמה בבוקר, היה לה משהו לצפות לו. ההודעות הקטנות האלה
מדי פעם שהיו לה עולם ומלואו, הביקורים המפתיעים בעודה טובעת
בחומר לבגרות בכימיה.
עכשיו כבר אין לה את כל זה, וגם מבעד למחשבות היתה יכולה לראות
כמה זה בטח נראה מגוחך בעיני אחרים.  אמא תגיד: "יבוא אחד
אחר", ואבא רק יסתכל עליה במבט ביקורתי.

החברה הטובה שלה, זו שהיא אוהבת כל כך, אמרה לה שבזמנים ששחור
לה בעיניים, היא צריכה לעצום אותם, ולחפש את המשהו הורוד הזה
שיגרום לה לחייך. היא לא אהבה ורוד, ולכן הן סיכמו שהיא תחפש
את המשהו הכתום הזה. היא חיפשה אותו תמיד. הוא היה המשהו הכתום
שלה.
עכשיו מה?

היא פותחת את העיניים, הולכת הביתה.
כתום של זריחה בשמיים, פרחים כתומים בצידי הרחוב, ערמה של
תפוזים כתומים בסופר שנפתח, אבל הכתום שלה כבר הלך.


מוקדש לך







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין לי מה לומר

ואת זה אני אומר


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/7/06 20:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תאיר באפלה

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה