יש מלא סוגים של כאב.
יש כאב על סוף וכאב על התחלה, יש כאב על חזק ויש כאב על חלש,
יש כאב שקט ויש כאב רועם.
יש כאב של דמעות ויש כאב של חיוכים, יש כאב של חיבוק ויש כאב
של סגול.
לפעמים, כשכואב של להכנס מתחת לשמיכה ולרחם על עצמך, זה כאב של
בז'...
וכשכואב של לצעוק ולהלום בקיר עד זוב דם ולהתכרבל בפינה הכי לא
נעימה של הבית ולחכות לאיזה מלאך שיושיע אותך, או לחילופין
למלאך המוות שיבוא לקחת אותך, זה כאב של אינדיגו.
ויש כאב של פחד. זה אישית, הסוג שאני הכי אוהבת.
לאחרונה הפסיקו לייבא אותו לחנות הכאב שלי, אבל עדיין יש לי
זכרונות מתוקים מאותה תקופה.
הכאב הזה, כשאתה נכנס ליער שחור משחור, וכל פסיעה ופסיעה מלווה
בצרחות של חדי-קרן וקורי עכביש ונוזלים לא ברורים שמטפטפים
עליך מלמעלה... וההרגשה. ההרגשה כל כולך הולך לפרוץ לעצמך
מהבטן, להשאיר את הגוף שלך פה, ופשוט ללכת.
עצמי לא כזה בוגדני, אז הוא אף פעם לא עשה לי את זה.
מה שהכי יפה בכאב הזה, זה שלא צריך ללכת ליער בשביל לקבל מנה
הגונה ממנו. אפשר פשוט להיות בחדר, או באיזה פאב, או לראות
טלוויזיה... הוא תמיד יודע איפה לתפוס אותך. כשאתה הכי לא
רוצה, והכי מצפה לו. יודע מתי מחכים לו.
אבל כמו שאמרתי, לא היה ביקוש, והמחיר היה כבד מדי, אז לא
מיבאים יותר.
הסוג השני הכי אהוב עלי, זה דווקא הצהוב.
קרה לי 4 פעמים כל החיים שלי (זה לא מאלה שקונים. מחתרתי כזה.
צריך לייצר לבד בבית...).
בפעם הראשונה, הייתי ממש קטנה. מעין משהו כזה שעומד לך בגרון
והעיניים מתמלאות ערפילים סמיכים ודביקים בגווני השחור והצהוב,
לפעמים בנקודות..
פעם אחרת, הייתי חולה. מלא חום. מאז, פעמיים קצרצרות כשאלו,
שלא יצא לי אפילו לטעום את ה"פול פלייבור" של כל הסיפור
הזה...
ואני מחכה לו.
והוא... הוא לא בא. נראה. אולי זה לטובה.
אבל כל אלו, הם זכרונות מן העבר... ואין פעם לדון בו. נדון
בהווה.
ובכן... ההווה.
אז קודם כל, אני רוצה לציין שינוי שחל בכאב במהלך השנים.
הוא נהייה מוצק. אמיתי. כמעט שאפשר לראות אותו. הרבה יותר
מאיים.
המוצק הראשון שאספר לכם עליו, טרי עדיין. פגשתי אותו ממש
אתמול.
הוא הלבן. הלבן החולני השקוף, שגובל במידת מה בכחלכל. לעיתים
מלווה בריחות.
אלו שסוגרים עליך מכל הכיוונים, מאיימים לקבור אותך בעודך
בחיים, להפוך אותך לאותו לבן מת שקוף שגובל בכחלכל כשאתה ממש
באותם הרגעים, כותב לעצמך הספד.
ויש גם את הפחד הסגלגל. אתם בטח אומרים לעצמכם שסגלגל לא נשמע
דבר רע כל כך. וזו בדיוק הבעיה שבו. הוא מגיע בצירוף, בדרך
כלל, עם אריזת מתנה.
תופס אתהשמחה ביד, ומשך אותה. ימינה שמאלה ימינה שמאלה, מבלבל
אותה עד שהיא תופסת את עצמה ברגליים ובורחת.
מהבחינה הזו, השמחה והאושר, רגשות ממש חלשים, קלים להשפעה,
לא... לא נמשכים הרבה זמן. לא נלחמים על עצמם, מספיק שמשהו חזק
יותר מגיע, וזהו. הם כבר בצד השני של היקום. מחכים לפינוי
השטח.
אני יכולה להמשיך להרצות שעות על גבי שעות, על הארגמן, והירוק
בקבוק, אבל לא זו הפואנטה.
אני חושבת שאני על סף גילוי חדש. ולמעשה, סיפרתי לכם כל מה
שאני מכירה, בשביל להבהיר שאני לא מכירה את זה שבמו ידיי קניתי
השבוע.
זה מעין ערבוב של הכל ביחד, תערובת חדשה, מודרנית, עם מכשירים
חשמליים (בלנדר).
חומר טוב. חומר טוב.
ממש, דופק את הראש כמו שצריך.
מומלץ בחום.