בין ימין לשמאל על גשר צר היא צועדת,
את האופק מכסה ים גדול של מילים ומאחוריה אלפי זיכרונות
מאיימים.
בין צעד לצעד, עיניים גדולות, עצובות, שואלות, מביטות
ומתקרבות.
מנקרות ורואות רק אותה, והיא יודעת
שמלבדה אף אדם אינו נחשף לכאב העצום שנשפך בין מצמוץ למצמוץ.

בשקט של לילה היא צועדת אל הבדידות.
מנפצת בעזרת ידיה את השקט.
מרגישה את הכאב מתפשט.
נותנת לגופה להיכנע אל תוך התשוקות הקטנות.
בעוד הירח מסנוור לה צלקות חבויות.

למילים הללו
אין כל מוצא
או פתרון.
זו מציאות.