כל משפט שלך, כל מילה -
מייצרות אצלי תמונה,
בה אני מביט
ועולה בי הלהט אשר לבית.
להיות קד לפנייך
ולהאיר פנייך,
לבוראך בלבי כנוף אין-סוף
מדפדוף מלותייך כבאלבום.
אחר כל מילה שאת כותבת -
את עומדת, מסתובבת...
ממתינה לדעת שאנוכי רואה
ושאכן, ארכון עלייך בתאוות יוצר.
יש במלותייך את החיים שרק בך,
ואנוכי, כצלם שצלמו אינו קיים,
מצלם דמותך המשוערת
עם המון חשק.
האם יוכל חשק לבדו
להניע לב הכואב מערגתו?
מה עם תשוקותיי האנוכיות
שאת מסתתרת מפניהן כשבלול בקונכייתו?
את משתעשעת עם מלותייך כבקליפות,
את כמשחקת בים; מונה גלים המגיעים לחוף,
אינך מתירה להם להותירך במערומייך
בטרם אהיה כמו גל נשכח בקצה ימיך.
את מכוסה במלותייך יותר מדי
בעת שתשוקותיי מתאוות לחמודותייך, שאגע בידיי,
את מייצרת רק דמיונות של בדאי,
הימים חולפים ואין כבר בצחוקך די.
שמיים וארץ יודעים לחכות
אך חיי הקצרים מבקשים מגופך לטעום,
שאוכל ממך ליהנות ביקום האלבום;
פגישת הנשמות יכולה להיעשות גם במרום.
הרקיע שבתקרתו בחרת להיעצר -
הוא אוויר העולם של היוצר
המבקש את דמותך לעצב מלהט המעשה;
שנוכל כבר לסתום קצת את הפה.
15/05/06 © |
