מצאתי מחסה מפני הגשם הירושלמי בחנות ספרים משומשים בנחלאות
שמעלה באפי ריח נוסטלגי של נייר ישן, דיו ופרחי אביב מיובשים
בין הכריכות.
ספרים בעלי כריכות עור כבדות עם עיטורי זהב מעשה חושב
שנפתחות ונשארות שמוטות וסבלניות, דורשים מגע מכבד, אוהב,
מזמינים קריאה בנחת, בהתענגות על כל מילה, על צורות אותיות
הדפוס הישן,
לא כמו הספרים תפוסי-הגב דהאידנא, הדוחקים להפוך את הדף, חבל
על הזמן,
כי קוראים רק מה שצריך, רק מה שמשתלם, קוראים כדי לגמור, לא
ליהנות,
ובתום הקריאה, כמו מלכודת קפיץ דרוכה, הכריכות מיד ננעלות.
דפי הספרים החדשים קשיחים, מבהיקים מכימיקלי הליבון שמצצו את
נשמתם,
אך עלי הספרים הישנים חומים-צהבהבים, צבע ידידותי של פעם, רך
וחם.
טביעת אצבע דהויה כאן, או הקדשה כתובה בעט נובע בראש העמוד
והמילים שמישהו קרא לפני - רעים הן לחווית הלימוד,
והספרים שנתקדשו מהיותם משומשים, מידיים שהפכו בכל דף ודף
קושרים אותי בחוט של חסד למישהו אחר שהחזיק אותם פעם על המדף.

כמו מתלחשים הספרים בהתרגשות של קוסם אגדות:
"קחנו ונקחך אל איים בלב ים, נסחף על מרבד אל אוצר מרגליות."