חושך. נכנסת לתוך מרתף האנשים הנודדים. הוא נמצא בשומקום. אי
שם בקצה העולם יש מרתף. הוא מלא באנשים נודדים ובחושך. והשקט
בו קר, כמעט מקפיא, מאיים להרוג. אבל האנשים הנודדים הולכים
ובאים, באים והולכים, לעיתים נשארים, לעיתים מסתתרים.
יש שם איש אחד נודד שקוראים לו אפרים. הוא הגיע מרחוק. עברו
עליו תלאות. את מסעותיו החל אפרים עוד בימי נעוריו. היתה לו
משפחה מבריקה. לא רק מבריקה מבחינת המוח והייחוס. היא גם
הבריקה מניקיון. מבריקה מכל כיוון שממנו תסתכלו. כאשר אפרים
התחיל ללכת לגן ע"ש ד.ד. גולדבאום, הוא ידע כבר קרוא וכתוב.
הוא בא לגן עם חליפות, שיערו משוך בג'ל, מסורק ומדוקדק, אבל
היתה בעיה, אפרים לא היה מאושר. הוא הלך לגן כל יום. בדיוק כמו
שאמא ואבא רצו. הוא היה ילד טוב. הוא היה גם מרשים. יום אחד,
בעודו יושב על הדשא בגן הוא התחיל לחשוב על החיים והם נראו לו
ריקים וחסרי משמעות אז הוא המשיך לחשוב והם המשיכו להיראות לו
ריקים וחסרי משמעות. הוא לא בכה, הוא רק שתק והגננת אסתר שאלה
אותו: "אפריימלה, מה קרה מתוק שלי? לא קיבלת סוכריה?". "אני לא
מאושר" ענה האפרים, "החיים ריקים וחסרי משמעות" ואסתר ניסתה
"אין לך עם מי לשחק בגן?" "אני רוצה לחפש את האושר" האפרים
המשיך בשלו "והאושר לא נמצא בגן" והאפרים קם והלך. בהתחלה הוא
הלך לשבת על עץ ואחר כך על שפת הנהר ואחר כך על סלע גדול. בכל
מקום הוא ישב. הוא ישב וחשב שהאושר פשוט ככה יגיע מאי שם, אבל
האושר לא בא ואפרים חשב: "האושר לא יגיע אלי, אז אני אגיע
אליו, שרק ישב אי שם ויחכה", וכך, מתישהו בימי נעוריו הוא ארז
מברשת שיניים ומשחה גם, שם אותם בכיס המעיל ויצא לדרכו בחיפוש
אחרי האושר. הוא ראה מקומות מדהימים שעוד לא ראה הוא מעולם.
הוא הכיר את ריחות החופש ושכח את ריח הג'ל. הוא שכח את
הסוכריות מהגן ונהנה מפירות הטבע. ימי נדודיו היו כה רבים והוא
הכיר את העולם יותר משהכיר את אימו ואביו. מדי פעם הוא פגש
אנשים. חלקם ריקים וחסרי משמעות, כמו אלה שהכיר בגן וחלקם
דווקא עניינו אותו. אבל אף אחד לא מצא עוד את האושר. האושר
נחבא מפניהם של כולם. אף אחד לא מאושר. טוב להם אבל הם לא
מאושרים.
אפרים הגיע כבר לקצה העולם. הוא ישב שם במרחב האינסופי ורוח
זרמה בשיערו, שהיה, באותה תקופה, סבוך ומלוכלך. היה לו נעים.
טוב היה לו אבל הוא עדיין לא היה מאושר ופתאום פערה האדמה את
לועה ואפרים נבלע באדמה ונפל. הוא ראה רק חושך. חושך, אפלה
והשקט היה קר, מקפיא, מאיים להרוג. אפרים, מאויים, צנח למטה
ואחרי נפילה ארוכה הגיע לתחתית. התחתית היתה חשוכה. מרתף מתחת
לאדמה. הוא ראה צלליות. הוא ידע שיש שם אנשים. הוא הסתובב
בחדר, אצבעותיו שלוחות, מנסות לחוש במשהו, להרגיש דבר מה והוא
אכן הרגיש - הוא הרגיש איך ידיו נתקלות באנשים, לא אנשים,
דמויות והוא ידע שכל מה שצריך זה רק לעמוד שם זמן מה ולשתוק
וככה כבר לא תרגיש מאויים. יש סולם שמוביל לדלת שמובילה אותך
חזרה לעולם ואפשר לצאת, מתי שרק תבחר. אפרים בינתיים נשאר, הוא
ישב שם, שתק וכבר לא הרגיש מאויים יותר וגם לא היה לו יותר מדי
משעמם. היה לו דווקא נחמד. האנשים הנודדים הולכים ובאים, באים
והולכים, לעיתים נשארים, לעיתים מסתתרים.
החיים במרתף האנשים הנודדים מלאים במשמעות. יש בהם כל כך הרבה
משמעות שאפשר להתעלף מרוב משמעות. כשהייתי שם פגשתי את אפרים,
אדם חושב, אדם חכם, אדם מאושר. את האושר הוא מצא במקום החשוך,
האפל הזה, מקום שמלא בזכרונות שמהווים את המשמעות של השקט
האינסופי. אפשר לקרוא על פניהם של האנשים הנודדים את הזכרונות
מנדודיהם ורואים עד כמה הזכרונות משמעותיים בשבילם. הזכרונות
נתנו לאפרים את אושרו כי המיוחד בזכרונות הוא שרק כאשר חושבים
על משהו בזמן עבר לומדים להבין אותו, לקרוא את המשמעות שבו
ואפרים חשב על נדודיו וראה בהם משהו טוב והיה מאושר והוא היה
גם שותף לאושרם של כל כך הרבה אנשים נודדים אחרים. כולם ישבו
שם מחוייכי פנים, פנים מלאי משמעות ולפעמים הם הלכו לטעום עוד
טעימה מהזכרונות ואז חזרו בשביל לחשוב ולהיזכר בהם, ובשביל
להיות מאושרים.