יש עיר אחת שתושביה אפורים. כל פעם כשמגיע תושב חדש לעיר
ממלכדים אותו באינספור מבחני קבלה. יש למשל את הקטע שבו קופצים
מעל ספסלים, ארגזים, מדפים, חביות ומנסים לא ליפול - כמיטב
היכולת.
מועמד שנפל פעם אחת יזכה בזכות לנסות שוב, מועמד שנפל פעמיים
פשוט לא יתקבל לעיר ואילו מועמד שנפל שלוש פעמים לא רק שלא
יתקבל, אלא שגם לא יזכה לראות את עיר האנשים האפורים אף לא פעם
נוספת בכל ימי חייו העצובים.
הגיע בחור אחד סגול לעיר התושבים האפורים, ולאחר התייעצות קלה
במועצה העיר הוחלט להרשות למועמד להתמודד בכל זאת, אך לא לפני
שיורשה למר ראש העיר להעיף מבט חטוף על המועמד המוזר, ואכן כך
קרה. העיף ראש העיר מבט ואמר שזה משהו חדש ולמה לא לנסות.
יום למחרת הגיע יום הבחינה. חברינו הסגול, כולו ורוד מהתרגשות,
נעמד בראשית המסלול, מוכן לכל מה שלא יבוא.
הוא החל בריצה, הוא קפץ מעל שני ספסלים וכשבא לקפוץ מעל המיטה
הזוגית הוא נפל - נפילה ראשונה, יש עוד סיכוי. הוא המשיך
והמשיך והגיע קרוב כל כך לקו הסיום, כל כך בהצלחה הוא עבר את
המסלול המפרך וכשהיה שקוע במחשבות על הסוף, נפל ללא כל סיבה
מוצדקת, הוא קם ונפל שוב מרוב כעס. הבחור הסגלגל חבש לראשו
כובע ירוק, אמר שלום לכל האפורים שיכלו להיות שכניו וחבריו, אך
הוא הפסיד זאת ולא בכבוד. הוא נעל את נעליו השחורות ונכנס
למכוניתו האדומה והחל לסוע. הוא ראה את כל הגבעות, הוא ראה כל
הר וגיא ועצר את מכוניתו בצד. מתוך תיקו החום הוא הוציא שמיכה
כתומה, וסנדוויצ'ים שהכין בבוקר מוקדם, עוד לפני שכל זה קרה.
הוא נהג לשבת כל כך הרבה באותו השדה. מלא כל כך בפרחים בשלל
צבעים. הוא חשב על האנשים האפורים ולמעשה הוא ריחם עליהם במקצת
כי אותם אנשים לא זוכים לראות צבעים לעולם ומה היה בעולם לראות
אם לא היו צבעים, חשב לעצמו. הוא לקח את מכוניתו וחזר אחורה,
צץ לו רעיון לחזור לעיר האנשים האפורים ולהוסיף לשם קצת צבע,
למרות שהחוקים ברורים לו.
הש"ג בעיר האנשים האפורים  ראה את המכונית האדומה מתקרבת ואמר
לסגול שקיבל הוראות ברורות מראש העיר האפור הבהיר שאין להכניס
אנשים שכשלו במבחני הקבלה של העיר באפור. הבחור הסגול לא הקשיב
למילה. הוא נכנס לתוך העיר בכזאתי חוצפה וכל זה בגלל שהציב
לעצמו מטרה. לצבוע את העיר הכל כך אפורה. באמצע כיכר העיר
העלובה עמד הסגלגל על ספסל שאיש מעולם לא חימם ונאם אז נאום כל
כך מהמם. אנשים לא הבינו מאיפה זה בא ויצאו לכיכר לראות על מה
המהומה. "האפור זה כל מה שאתם רואים", נאם האיש בקולו הסגלגל,
"אז היכן היכולת לגלות דברים חדשים בחיים?", "אתם לא תראו את
הים, את השמש ולא תראו קשת ביום חורף מקסים", איך תזהו שמחת
ילדים ואיך תבדילו בין דשא לשביל?", "מה הוא בדיוק מרכז חייכם
אם אפילו על הספסל לא דרך ישבנכם?", "האם אלו חיים באמת או שמע
ציור של צייר חצי מת?" האפורים הדהויים הבינו על מה הוא מדבר
ולפתע, בלי שלאף אחד לא היה זמן למצמץ הופיעה השמש באמצע
השמיים ובנהר התחילו לזרום המים והדשא נצבע כולו בירוק ואנשים
שרו על חוויות צבעוניות...
זה היה ממש לפני 32 שנה, 1969 אם אינני טועה, איפושהו בין
מלחמת ויאטנם ליום הכיפורים אנשים נשמו שלום ובלעו קצת כדורים
והעיקר, בעולם שלטו רק הצבעים ולא היה צבע שלא היה לו מקום
בעולם וגם כשלא ראו את הצבעים, הם היו בלב של כולם.
1969, זו השנה, שנה של אהבה, שנה של אור. שנה של צבעים ולא של
אפור.